מאת לב גולצר וארז פרי

1: בסרטים התיעודיים שלך תמיד מורגש סוג של ריחוק של היוצר מיצירתו, ואף פעם לא רואים גיבור. דבר זה סותר לדעתי את רוב הגישות המודרניות הנהוגות בעולם הקולנוע והנלמדות בבתי ספר לקולנוע, אותן גישות שדורשות סִיפר (נָרָטִיב) חד וברור של פרוטגוניסט אחד. תוכל, בבקשה, להסביר את הייחודיות של גישתך?

נעשיתי מודע לייחודיות שעליה אתה מדבר בסרטים שלי רק לאחר שצילמתי חמישה, שישה סרטים. לא הייתה כאן שום כוונת תחילה. התחלתי לחשוב על זה רק לאחר שבמקרה שמתי לב כי בסרטי התעודה שלי אכן אין אף גיבור. אצלי אנשים רבים הם הגיבורים של הסיפור. האירועים שמתרחשים בסרטים שלי, או שכבר התרחשו, נוגעים לאנשים רבים, אנשים כקבוצה ולא לבן אדם אחד בודד. כנראה מפני שמה שמעניין אותי בראש ובראשונה זה המבט על הסביבה והפרספקטיבה ההיסטורית. בבתי ספר לקולנוע קיימת תבנית קבועה, מה שכבר פותח מזמן, מה שכבר עובד. אני, לעומת זאת, מעוניין לפתח דבר חדש, בלתי ידוע, דבר שטרם נחקר. אני מחפש אפשרויות חלופיות של תיאור המציאות, של הבנת העולם – עולם שמגלה לנו תופעה בשם הקולנוע ולמענו.

2: בסרטי הקולנוע שלך הגיבור הראשי הוא תמיד דמות טרגית. באחד הסרטים אתה מציג אדם רגיל שהופך בהשפעת הסביבה לרוצח סהרורי, בסרט אחר הגיבור עובר גיהינום מלא חשדנות ובגידות. מדוע בחרת להציג בפני הצופים נושאים כל כך קשים? וכיצד, לדעתך, משפיעה האמפתיה לסבל של אחרים על הצופה?

כשיש לנו סיפור טרגי שממשיך להתפתח בצורה לא פחות טרגית, אז היכולת להבין מה שהתרחש בעבר, או לפחות, הניסיון להבין מה שקרה, הם בעיניי דברים מאוד חשובים. ללא הבנה כזאת לא ניתן להשתנות. יתר על כן, ללא הבנה כזאת אי אפשר לחיות. ללא הרהור על צרות של אחרים אנחנו כאנושות נידונים להשמדה עצמית אינסופית. אני מנסה לעשות סרטים שעוסקים בנושאים חשובים שמעניינים אותי, ודרכם אני מבקש להציע לצופה לחשוב, אני מזמין אותו להרהר על נושאים אלו ביחד איתי.

3: בסרט האושר שלי גיבור הסרט נשאב בהדרגה למעין פקעת של אירועים שהולכים ומפוררים את כל קשריו הבינאישיים, הנורמלים. מהו אותו חלל שבולע את הגיבור? האם זהו גיבור של מציאות פוסט-סובייטית או של לא-מודע קולקטיבי, או שמדובר כאן בפריפריה שנהרסת עם הזמן?

זאת דמות של חברה מתפרקת, מתדרדרת. חברה, שנהרסו בה קשרים והתבלבלו בה תפקידים. זאת כבר לא חברה, אלא סביבה. סביבה, שבה, בלי סיבה, משום מקום, פתאום מתלקחת אגרסיה, שנאת חינם, תקיפה ללא מטרה וללא רחמים. לפני חמש שנים אפשר היה לתפוס את הסרט כסרט אזהרה. לצערי הרב, דברים רבים שבסרט הוצגו כהגזמה, הפכו היום למציאות וצפו מעל פני השטח.

4: בסרטים רבים שלך אתה ממקם את הגיבור הראשי בתוך המציאות של מלחמת העולם השנייה. הסרט הבא שלך יהיה על באבי יאר (מקום באוקראינה שבו רצחו הנאצים בין 100,000 ל-150,000 יהודים – הערת המתרגם). אנו חושבים, שנושא זה יעניין את הישראלים. האם הסרט החדש יבחן מחדש את השואה בתור אירוע היסטורי?

מה שהכי מעניין אותי, זאת התקופה של תחילת המלחמה, שאז דברים רבים היו בשלב של היווצרות, טרם קיבלו את הצורה שלהם. רק לאחר מכן הכול התחיל להתגבש וקיבל את אותה צורה של סיוט שאנו מכירים. אני רוצה להבין, מהם המנגנונים, השגיאות, התעתועים, הפשעים של קבוצות אוכלוסיה שונות שגרמו לשואה? מוזר, אבל סרט מסוג זה, לא צולם עד כה במרחב הפוסט-סובייטי לאחר התפרקות של בריה”מ. חלפו כבר 74 שנים מאז הצטרפה ברית המועצות למלחמת העולם השנייה, אולי עכשיו הגיע הזמן לטפל בנושא זה באופן קולנועי.

5: האם לדעתך ברוסיה של היום יש סיכוי סביר לשינוים פוליטיים מעין אלו שהתרחשו באוקראינה? ואם לא – מדוע שם זה בלתי אפשרי?

קודם כל, ברוסיה צריכה לקום חברה אזרחית ודמוקרטית. עד אז, לא יהיו שינויים.