רבי דויד בוזגלו

מאת: ד”ר רחל אזולאי-בלומי

סרטו הדוקומנטרי של רפאל בלולו ”שיר ידידות” על רבי דויד בוזגלו (להלן רד”ב ) הפגיש אותי שוב, כעבור יובל שנים, עם החוויה הבלתי אמצעית של צלילי ילדות אהובים ומוכרים, עם תחושה לחזרה להווייה תרבותית אוטנטית. חווית הפגישה עמו בבית הורי בבאר שבע, במסגרת אירועי ה”בקשות”, לאחר עלייתו לארץ בשנת 1965. בדיעבד הזיכרון המעצים ביותר מתחיל בחיצוניותו, גבה קומה, מלא הוד, עטור בגלימה לבנה כלבושם המסורתי של בני מרוקו, משקפיים שחורות לעיניו המגנות על עיוורונו שאינו ניכר כלל בהבעת פניו או בהליכותיו. דיבורו חצוב צלול ובהיר, והעברית מפיו נשמעה כנובעת ממקור קמאי, מזמנים קדומים שצלילים מקראיים הדהדו בה, השונה בצליליה מזו שהורגלנו בה עם העלייה לארץ.

קולו המיוחד בעל העוצמה וצלילות ביצועיו האומנותיים כפייטן וכבעל תפילה משכו אליו רבים שהגיעו לבית הכנסת המרוקאי בשכונה ב’ בבאר שבע. היה זה מפגש עם צלילים וקולות מוכרים שהחזיר ליהדות מרוקו מעט מן המחיר הכבד של אובדן הווייתם, תרבותם וכבודם שהעלייה לארץ האבות גזלה מהם. בדומה שומעים אנו קולות דומים של בני משפחה חברים ומעריצים בסרטו של בלולו שבאו לפגוש ולשמוע את ”מושיעם” התרבותי בבתי הכנסת הרבים בהם בקר עם עלייתו לארץ.

פרופ’ יוסף שטרית בסרטו של בלולו, אומר: ”רבי דוד בוזגלו הגיע לישראל בתקופה שבה החיים החברתיים והתרבותיים של יהודי מרוקו אבדו את הלכידות וההומוגניות ושיוועו לכוחות תרבותיים מייצבים ולדמויות מעצבות שיעגנו מחדש את הערכים התרבותיים וייצקו תכנים חדשים או מבנים חדשים להווייתם. הוא מלכד סביב דמותו חוגים מסורתיים נרחבים הרואים בו ובאומנותו חלק מעצב ומהותי מתרבותם הקהילתית החדשה”.( מצוטט מתוך, יוסף שיטרית, שירה ופיוט במרוקו, מוסד ביאליק, ירושלים, תשנ”ט, עמ’ 318)

”שיר ידידות”- שם סרטו של בלולו הוא גם שם קובץ הפיוטים שיצא לאור בשנת 1921 והפך לקובץ המרכזי לשירת הבקשות במסורת יהודי מרוקו, ספר שאיחד את כל מסורות הפיוט בצפון אפריקה- אוסף פיוטים המושרים בין ”שבת בראשית” ל”שבת זכור” : שירי שבח, שירי שבת ושירת געגועים לארץ ישראל- מנהג קבלי מן המאה השש-עשרה שעבר טרנספורמציה ואומץ בקהילות צפון אפריקה. רד”ב שהוא כוכב עולה במסורת פייטני מרוקו, צעיר בן 18, שהיה ילד פלא מפורסם, לומד מסורת זו על בוריה ונעשה למבצעו הוירטואוזי של קובץ זה. עילוי צעיר ברוך כישרונות, ובעל קול אדיר ומיוחד במינו, המהדהד לאורך כל סרטו של בלולו, עומד על פרשת דרכים ומעדיף את הפיוט והזמרה, והופך במהרה לפייטן המבוקש ביותר במרוקו.

הוא הפייטן המחונן ביותר בקזבלנקה שבצעירותו בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה משלים את לימודי הקדש אצל חשובי רבני מרוקו ונחשב לאחד העילויים, ומוריו מנבאים לו עתיד רבני מזהיר. אולם הוא מקדיש עצמו להוראת תורה עברית חזנות ופייטנות. בשנת 1923 בגיל עשרים לערך, הוא פעל במסגרת חברת ”מגן דויד”, חברה שהוקמה לשם הפצת ערכי היהדות והלשון העברית, אח”כ הוא מלמד עברית ומקצועות יהדות במסגרת המוסד המתחרה ”אוצר התורה”. בשנות השלושים והארבעים הוא זמר מבוקש שחבורות של נגנים מלווים את ביצועיו בקזבלנקה וברחבי מרוקו וגם אז באים חובבי הפיוטים להסתופף בצלו של הפייטן המהולל שקמו אתו בהתמדה לשירת הבקשות בלילות השבת. מרגש ביותר בסרטו של בלולו הסיפור על המפגש בין רבה של רבט-בירת מרוקו ורד”ב, שואל אותו הרב האם הוא מכיר ספר עתיק זה, שאחד מדפיו חסר, ר’ דויד בוזגלו עונה בחיוב ומשלים דף זה מזיכרונו, הרב סוטר לו ופורץ בדמעות וכן ר’ דויד בוזגלו, עוזב את הרב בלא כל תגובה ודמעות בעיניו.

הגורל לא היטיב עמו, בנו בכורו, שלום נפטר, עליו הוא מתאבל, אבל המהדהד מתוך קדיש מצמרר הנאמר עליו ומושמע בסרטו של בלולו. נוסף לכך בשנת 1949 בהיותו בן 46 בשיא הקריירה הפייטנית, נערץ ומוכר בכל קהילות מרוקו, הוא מתעוור בעקבות מחלות מתמשכות שתקפו אותו. הוא מעיד על גודל מכה זו וממאן להתנחם ומפרש זאת כ’עונש משמיים’. בעקבות העיוורון יש תקופה איומה של דיכאון ועצבות קשה ממנה הוא קם עם להט של אינטימיות רצינית המלווה מודעות גבוהה של ‘תיקון’, עובר מהפך וכפייטן עיוור דומה הוא לנביא הרואה נכוחה, מעין לידה שניה המגבשת את ייעודו מחדש, מציינת פרופ’ חביבה פדיה בסרטו של בלולו.

הפייטנות הופכת לאחר עיוורונו למקור פרנסתו היחיד, בתו דר’ רחל סויסה מעידה על עזיבתו את הבמות הגדולות בהם הופיע בליווי נגנים והתכנסותו בפיוטי ”הבקשות” ובהשתתפותו בשמחות כגןן: חתונות, בר ובת מצוה ודומים להם. כמו כן הוא ממשיך בכתיבת פיוטים, בעברית, בערבית יהודית ובשתי הלשונות גם יחד, אך אין הוא רואה עצמו כמשורר ודוחה כל רעיון לפרסם את פיוטיו או להקליט את זמרתו.

”מעולם לא האמנתי בכל ילדי רוחי ורחשי ליבי בתור דברים העומדים בפני הביקורת והראויים להתפרסם, על כן חשבתים תמיד לדברים שבעל פה שרק התיבה קולטתם, ועל כן נותן אני ליד השכחה לגעת בהם מבלי שאדאג לזה ולא כלום”. (שטרית, שירה ופיוט, עמ’ 323, הערה 25 ) בוזגלו הבן, בסרטו של בלולו אומר, כי הפרסום לא היה מנת חלקו, הוא ראה בכישרונותיו מתנת אל שבה ראוי להשתמש למען ולטובת ציבור חסידיו ורק הודות לעקשנותם של אחדים ממקורביו נותרו בידינו הקלטות נדירות מהם ניתן להתרשם בסרט הדוקומנטרי. רק לאחר מותו מתפתחת המודעות לכשרונו הפיוטי רב הפנים ובמיוחד נוצר ענין רב בשירים שכתב כתגובה לאירועים משמעותיים בחייו, דרך העיון בהם נחשפת השקפת עולמו ועולמם של יהודי מרוקו שעדיין לא נטשו את מסורתם, אורחותיהם והשקפת עולמם המסורתית. כזה הוא גם שירו: ”בינו נא’.

בינו נא מורדים ר’ דויד בוזגלו
בִּינוּ נָא מוֹרְדִים רוֹדְפֵי קְרָב וָרֶצָח
לֹא לָתֵת בְּקוֹל עַל עָם שׁוֹפֵךְ שִׂיחוֹ
מוּל שׁוֹכֵן שָׁמָיו, כָּל יָכוֹל לָנֶצַח
כִּי בְּצֵל סֻכּוֹ שָׁם שָׂם לוֹ מִבְטָחוֹ

זִכְרוּ נָא יוֹם בֵּן חֲלוֹף הוּכַן לִיְּצִירָה
כַּת שָׁלוֹם נָתְנָה בְּקוֹל מַר לְמֶרְיוׁ
הֲלֹּא הוּא יְצִיר נַפְשׁוֹ לָרִיב נִמְהָרָה
זֹאת עֲשׂוּ אֵפוֹא, קִרְאוּ לָכֶם שָׁלוֹם

נֵזֶר הַיְּצִירָה אֱנוֹשׁ נוֹצָר כְּמֶלֶךְ
רַק לִבְנוֹת צִיָּה לִנְטֹעַ יְשִׁימוֹן
אַךְ הוּא שָׁת בָּתָה שְׂדוֹת יְבוּל רַב עֶרֶךְ
וַיְמַגֵּר לָאָרֶץ, עֹפֶל וְאַרְמוֹן
זִכְרוּ…
יַעְקֹב, יָשָׁר, דָּרַשׁ בְּרֹךְ וְנֹעַם
אֶת שְׁלוֹם אֶחָיו וְאֶת שְׁלוֹם שׂוֹנְאָיו
עַל צַוָּאר נִרְדַּפְנוּ יוֹם חֲרוֹן וְזַעַם
וּשְׁלוֹמִים רָדַפְנוּ, נַחְנוּ צֶאֱצָאָיו
זִכְרוּ…
תּוֹךְ מֵי הַמִּקְדָּשׁ מָחֲקוּ שֵׁם בֵּן אַרְבַּע
לְהַשְׁקוֹת סוֹטָה יוֹם אֲשֶׁר קִנְּאוּ לָהּ
לְמַעַן בָּרֵר אֶת צִדְקָהּ וְנִקְבַּע
לְהַשְׁרוֹת שָׁלוֹם בֵּינָהּ וּבֵין בַּעֲלָהּ
זִכְרוּ…

עם הקמת המדינה הוא מתכנן את העלייה לארץ, המתעכבת בשל בריאותו הרופפת, והוא מקדיש לאירוע זה את שירו ”בינו נא ” . שיר מאוד מורכב וייחודי לשירתו העברית של רד”ב. נכתב באמצע המאה העשרים ומצטלצל כאילו נבע מזמנים קדומים ומאופיין באינטרטקסוטאליות השייכת לכתביהם של חכמי ישראל בכל הדורות.
בבית הראשון המורדים בשיר הם אויבי ישראל שמרדם מכוון כלפי שמים, הם מורדים בקב”ה שהוא הוא המכוון את ההיסטוריה ורק רצונו הוא בר קיימא, אופק השיר מתרחב ומופנה לכל המבקש לסכל את החוקיות השמימית בעוד העם מתאבל על מתיו.

הבית השני מדגיש את בגידת האדם בתפקידו וייעודו על פני האדמה, בגידה זו מועצמת לעומת היות האדם גולת הכותרת של היצירה.
בבית השלישי מופנה המבט להיסטוריה המקראית המתארת את רדיפת עם ישראל ללא שום הצדקה, למרות זאת ממשיכים הם לדרוש שלום.
בבית הרביעי מקביל המשורר את האקט הקונקרטי של השכנת שלום בין איש לאשתו, ממנו אנו למדים כי למען השלום מוכן ה’ כי שמו ימחה, ובכך ליצור את ההקבלה בין שלום בית ובין השלום בין עם ישראל ואוייביו.

הפזמון מצביע בתוכנו על כל בתי השיר ומציג יכולות פיוטיות ביכולתן של רמיזות וצורות מבע לכוון למטרת שיר זה, הקורא לאדם שהוא נזר היצירה להכיר, כי אינו נצחי, ועליו להעמיד עצמו בפרופורציות הנכונות, שכן אין האדם בטבעו רודף שלום וכל קיומו תלוי בחסדי האל. שיר זה יוצר דיאלוג עם ‘באב – אל-ואד ‘ שירו של חיים גורי ונושא את לחנו, שיר שהיה ידוע במרוקו כמו שירים ישראליים אחרים. בשיר ‘בינו נא ”, מציע המשורר סוג שונה של זיכרון ופרספקטיבה היסטורית דתית לזיכרון שאינה מבקשת בעיקר להנציח את שמות הלוחמים, אלא פונה לשני צדי המתרס ומעמידה את השאיפה לשלום מתוך השכול עצמו, יחד עם זאת, הוא קורא לשכניה של ישראל לחיות אתה בשלום. (ראו גם: מ. בוזגלו, ”סאלים, חיים ודויד, וריאציות של שכחה” תיאוריה וביקורת, 22, אביב,2003) כבר בבית הראשון של השיר אנו עדים לראייתו המפוקחת המציעה עוד בזמן האבל את החיפוש אחר אופציות מפוכחות שיובילו לשלום. יש כאן אמירה לגמרי שונה בדרך הנצחת זיכרונם של הנופלים במלחמה. רד”ב מבקש מתוך השכול והאבל להזכיר לנו את המחויבות והאופציה לשלום, ומאיר הבן מזהה בשיר זה אופציה מפוכחת לשלום.
היבט חשוב נוסף מציע רד”ב , זיכרון הנמצא בתוך הקשר רחב ולטווח ארוך המרחיב את הפרספקטיבה וכולל בתוכו את הפרטיקולרי והאוניברסלי, בעוד שירו של חיים שוכח את יהדותו ואת ההקשר ההיסטורי קונקרטי ומאזכר רק את הנופלים שאותם יש להנציח, זיכרון פרטני ואישי לטווח קצר.

בשנת 1965מתגשמת שאיפתו לעלות לארץ, הוא מקבל דירת עולים בגב –ים המתועדת בסרטו של בלולו, שיכון עולים טיפוסי בבתי קומות אפורים, צפופים ושוממים שלא הזכירו את הנוחות והרווחה להם היה רגיל בקזבלנקה. יחד עם זאת מעיד דר’ מאיר בוזגלו, הבן, בסרטו של בלולו, על ההתרגשות הגדולה למראה אותיות עבריות הניבטות מכל עבר, אמו מצביעה על הפרסומת ”סונול” ובהתרגשות גדולה אומרת בערבית: ”הסתכלו אלו הן אותיות עבריות”. העלייה לארץ עבור המשפחה היא בחינת גאולה מן הגלות, חלומם של יהודי מרוקו מאז ומתמיד. לדברי הבן דר’ מאיר בוזגלו, בראייה היסטורית שקנה המידה שלה הוא מאות שנים, נס שהתרחש לאחר אלפים שנות גלות, זהו חלום שהתגשם עוד בימיו וזה קורה לו, תחושה של ‘חזרה הביתה’ אופפת אותו. אירוע זה הוא מתעד בשיר המגיב על המהלך ההיסטורי המקנה פרספקטיבה חדשה לתולדותיו.
”אך בך, מולדתי,/ עמדתי, / חייתה נפשי בגללך,

מבית כלאים / ונכאים / קרא לי דרור בנמלך.
מדור לשכני / כרצוני / נתן לי תחת צלך”.
תושב תוך רבצי / זו ארצי / על אף לוחצי,
על פורצי / וחומסי / אשליך נעלי / והגרים סיר חלצי.

שטרית מעיד בסרטו של בלולו, כי שיר זה הוא מן הארוכים והחשובים שכתב, בו הוא מנהל דו שיח עם הארץ, ארץ המולדת החדשה הישנה תוך כדי מנין תכונותיה המסורתיות ומעלותיה החדשות. הוא מברך על כך שסוף סוף השתחרר מעול הגלות והגיע למקום מבטחים, גם אם עדיין מאיימת סכנה על קיומה של ישראל, אך עתה יכולים היהודים בארצם להגן על קיומם. מבני השיר הותאמו לקטעים מוסיקליים אינסטרומנטליים מתוך שירת המוסיקה האנדלוסית-מרוקנית, המבוצעים בידי נגנים כפתיחות תזמורתיות גרידא, כך שהמשקלים של חלקי השיר משתנים על פי הלחן הנושא אותם. ממחיש לנו הפייטן חיים לוק תלמידו של בוזגלו עוד ממרוקו, עד כמה צריך היה ”אומץ” מקצועי כדי לבחור בפתיחות מוזיקליות אלה, בשל היותן כה מורכבות מלשמש כלחן לשיר כלשהו.

רד”ב שהיה בחינת כוכב בתחומו, ידוע מוערך ומפורסם בכל הקהילות היהודיות במרוקו שכבוד מלכים נתן לו ופרנסתו הייתה בשפע, נאלץ לנדוד ברחבי הארץ לכל מקום אליו הוזמן לבתי הכנסת השכונתיים כדי לפרנס את משפחתו. הוא מעיד על הסבל הגופני הנגרם לו בעקבות נדודים אלה, אך עליו לפרנס את משפחתו. בחושיו הרגישים הבין כי נדודיו בין בתי הכנסת הקטנים ברחבי הארץ וההתלהבות שגילו בני ארצו לבואו, ייעודם אינו רק בתפקידו כפייטן ובעל תפילה, אלא נוכחותו מעניקה את שאבד להם בארץ הנכספת.

צלילי המזרח שנרמסו והודחקו מנוף התרבות ההגמונית הארץ-ישראלית, התגבשו תפסו תאוצה והחזירו ליהדות מרוקו בארץ את ההכרה בערכי תרבות ארץ מוצאם. יחד עם זאת נשמעת נימה פסימיסטית מקולו על קשיי הפרנסה בארץ שהכריעו אותו באומרו: ”פעם היה המקצוע שלי, של משורר וחזן מכניס רווחים וגם כן הבריאות הייתה במילואה, אבל עתה, העבודה כל כך ירודה, ממש קורעת, מה אומר, מה אדבר, אם יוצע לי ללכת לאיזה מקום פחות רחוק, או יותר קרוב בשביל להביא סכומים חשובים או זעומים לפרנסת שבע הנפשות שכל פרנסתן עלי אלך, ואחרי כן אני מגיע למקומי ולביתי קודח, יודע אני שהם שמחים עמי ומכבדים אותי, אבל העבודה עולה לי בריסוק אברים”. (מתוך סרטו של בלולו)

בעקבות מלחמת ששת הימים, שנתיים לאחר עלייתו לארץ, הוא מחבר שישה עשר פיוטים בנושא זה, תוך כדי הדגשת הגורם האלוהי כגורם לניצחון הגורף על מדינות ערב. בעקבות כיבוש ה עיר העתיקה הופכת העיר ירושלים לנושא פיוטיו. שירים אלה שונים מקודמיהם הן מבחינת נושאיהם והן מבחינת המבנים הפואטיים שלהם.
מלחמת יום כיפור באוקטובר 1973 קיפדה את חייו. הפייטן ר’ חיים לוק, שזה עתה זכה בפרס הזהב לשימור מסורות אתניות, תלמידו של רבי דויד בוזגלו עוד ממרוקו, מספר: משנשמעה האזעקה שבשרה על המלחמה, הפסיק רבי דויד בוזגלו את התפילה ובקשו להמשיך את תפילת המוסף ומאז נדם קולו. בסרטו של בלולו נמהלת האזעקה בקולו הרם והצלול של רבי דויד בוזגלו בתפילה שהייתה עבורו המשמעותית ביותר מבין כל פיוטיו, על רקע רחובותיה השוממים של גב –ים. אוהדיו והמתפללים עמו מעידים: ”ביום זה נחווה הכול, האופן שבו הוא חווה את התפילה היה מיוחד במינו, זה היה אגדתי לגמרי, זה גרם לטרנספורמציה של המתפללים, הוא היה התפילה עצמה. סיום התפילה נדמה היה לשיחה ישירה עם ריבונו של עולם”. במוסף של יום כיפור בו פרצה המלחמה נשמע קולו בפעם האחרונה, הוא נופל למיטת חוליו ולא קם ממנה, כעבור שנתיים הוא הלך לעולמו.

נראה כי בעקבות סרטו של בלולו מתבקשת המסקנה כי, המנהגים שהתפתחו בעקבות ”הבקשות” ופעילותם של הפייטנים הדגישו את החיוניות ושמחת חיים המשלבת גשמי ורוחני לשלמות אחת כפי שרד”ב ייצגה בחייו. דר’ מאיר בוזגלו הבן, בסרטו של בלולו מעיד: ” הוא חי את הרגע, הוא אהב ככה את החיים, הוא נהנה משקדים ואגוזים ופרשת שבוע והישיבה ביחד, הוא חי, יכול לחיות את הרגע”

זהו פולחן דתי המבוסס על אמונה מופשטת ובצידה נהנתנות ו’ענג’ מבלי להתחבט האם יש בזה מן ה’נגע’ וזה מותר. זוהי גישה המזכירה את המוטו של החסידות ”בכל דרכך דעהו” – עבודה בגשמיות המתירה את העשייה היצרית של: אכילה ,שתייה ועישון כאפשרות לעבודת אלוהים, השוללת את הסגפנות שחסידים ראשונים במאה ה12 יצרו ותיעדו ב”ספר חסידים”. זוהי גם דילמה המזכירה את פרויד במסה שלו הידועה ”תרבות ללא נחת” המתחבטת בשאלה האם אי הנחת היא התוצאה של התרבות או חלק בלתי נפרד ממנה. כאילו השאיפה האנושית לאושר אינה בת ביצוע וכל תנאי היקום וסדריו נוגדים אותה ואושרו של האדם אינו כלול בתכנית הבריאה.

עולמה הדתי תרבותי של יהדות מרוקו מלא ‘נחת’ ויש בו ביטוי לייצרו של האדם, אם הוא מקפיד לשמור על המסגרת ההלכתית המסדירה את חייו. רד”ב מגשים מוטיב זה בחייו, מספרת ביתו סול בסרטו של בלולו: באחד האירועים המשפחתיים מתאהב אביה בנערה יפיפייה בת שש עשרה הצעירה ממנו, ומאחר שבית הדין הרבני במרוקו לא היה מחויב ל ‘חרם דרבינו גרשום’ הוא מתיר לו לשאת אישה שנייה, לדברי הבת, הוא אינו מתגרש מאשתו הראשונה וממשיך יום יום לבקרה מפאת כבודה. הנהנתנות והיצרים הקיומיים כאכילה, שתייה, אהבה ואירוס הם חלק בלתי נפרד מענג החיים והם כאמור מותרים במסגרותיהם ואינם נוגדים את האספקטים האסטטיים אומנותיים, מוזיקליים או פיוטיים המשרתים פולחן דתי כמו שהשתלבו בדמותו של הפייטן רבי דויד בוזגלו בסרט הנידון.

ד”ר רחל אזולאי בלומי, מורה להיסטוריה של עם ישראל בכפר סילבר, אשקלון, M.A בחינוך מהאוניברסיטה החופשית, ברלין, דוקטורט, לימודי יהדות, אוניברסיטת פוטסדם, מורה ליהדות ומסורת בברלין בשנים 1998–2011