כשרואים את הסרטים של סנדרה קוגוט מקבלים תחושה של מיידיות וקרבה בלתי אמצעית אל החיים. אין זה מן הנמנע שאישיותה הצנועה והכובשת, אך עם זאת החזקה, נוטעת אמון ופתיחות נדירים גם במרואיינים בסרטיה הדוקומנטריים.

אולם קרבה בלתי אמצעית זו באה לידי ביטוי גם בסרטה העלילתי – מוטום, העוסק בחיי הכפר של משפחה ענייה ובדמותו של ילד המשפחה “טיאגו”, שמתוודע למורכבות החיים על רקע היחסים בין הוריו, אישיותו של דודו, והחיים בחוות ספר נידחת. גם את הסרט העלילתי הזה עשתה סנדרה קוגוט תוך שימת דגש מיוחד לאמת, ל”כאן ועכשיו” של הדברים. היא הסתגרה במשך חודשים בחווה עם צוות השחקנים, רובם לא מקצועיים, תושבי אזור הספר הברזילאי – רובם אנשים שלא ראו סרט מימיהם. רק לאחר שהדינמיקה הבינאישית התגבשה החלו הצילומים, והתוצאה מהלכת על הגבול שבין תיעודי לעלילתי.

“זה נכון שהגבול בין הדוקומנטרי לעלילתי בעבודה שלי הוא מאוד מטושטש ואוורירי”, היא מספרת בריאיון בסקייפ, “אני מאוד מתעניינת באנשים, ועשיית סרטים זו הדרך שלי להגיע אליהם. כשאני מגיעה למקום לא מוכר, בשבילי הסרט הוא הדרך שלי להכיר את המקום. ואני גם מאוד אוהבת סיפורים, אגדות. אז למעשה אלה שני המניעים העיקריים בעבודה שלי: אנשים וסיפורים. אני קודם כול עושה סרט בשביל החוויה, ההתנסות ותהליך הלמידה; בזמן עשיית הסרט אני מגלה המון דברים חדשים שלא ידעתי קודם לכן ושמשפיעים על המשך העבודה על הסרט, ולכן אני לא אוהבת לעבוד בצורה יותר מדי מבוקרת ומדוקדקת”.

גם שיטת העבודה של סנדרה על הסט היא מאוד מקורית, ודוגלת בהעמדת השחקן במקום הרגשי הנכון בהגשת הטקסט – דבר שהיא רואה בו חשיבות עליונה, יותר משינון הטקסט עצמו.
“אני אף פעם לא מראה לשחקנים את התסריט מבעוד מועד. רק לפני צילום הסצנה הם נחשפים לו לראשונה. העבודה המקדימה שלי עם השחקנים היא על היחסים בין הדמויות והרקע הרגשי של הסיפור, ולא על ניתוח פסיכולוגי של הדמות עצמה. אני לא דוגלת באימפרוביזציה כי לדעתי זה מוריד מהמתח הרגשי והדרמטי של הסצנה. לכן העבודה מאוד ממוקדת, אבל ממוקדת ברמה שתאפשר ל’תאונות’ לקרות, ותאפשר לי להשתמש בתאונות הללו.”

תחילת הקריירה של הבמאית המפורסמת לא היתה מובנת מאליה, בתקופה שבה הקולנוע בברזיל עוד היה בחיתוליו, והתחום כולו נשלט לחלוטין על ידי גברים. חברתה רג’ינה קאזה (Regina Kaze’), שחקנית וקומיקאית ותיקה ידועה בברזיל, הייתה דמות מעוררת השראה עבורה.

“היינו קבוצה של שחקנים, כותבים ואמנים שונים, וחלקנו עשייה פורה ומשותפת שמאוד בנתה אותנו. זה מוזר כי בעצם תמיד חציתי את הקווים. התחלתי יותר במילייה האמנותי, אחר כך הפכתי ליוצרת דוקומנטרית, ואז פניתי לכיוון העלילתי, אבל בפועל כל עבודותיי הן תערובת של כל התחומים הללו”.

“כשהתחלתי,עולם הקולנוע הברזילאי היה מקום מאוד מאצ’ואיסטי. הייתי צעירה וישר התחלתי לביים; לא עברתי שלבים כמו רבים אחרים: קודם הפקה ואחר כך כתיבה או צילום ולבסוף בימוי. התחלתי ישר כבמאית, אז הייתי צריכה לשדר סמכותיות כלפי אנשים שידעו יותר ממני, שהיו מבוגרים ממני והיו גברים. לכן היה לי חשוב לשלוט בטכנולוגיה כדי לא להרגיש כלואה ותלותית באף אחד. זה אילץ אותי לשלוט היטב בצד הטכני ישר מההתחלה כדי לא להיות תלויה באף אחד, ולמדתי לתפעל מצלמה ולהיות בעלת חופש פעולה.”

הוריה של סנדרה, זזיניו ודורלי, הם אנשים אצילים ומה שהיינו נוטים לכנות “נשמות טהורות” ממש. שניהם נולדו למשפחות מהגרים, אביה בן להורים פולנים ואמה בת להונגרים שניצלו ממלתעות מלחמת העולם השנייה והגיעו לברזיל. רקע זה עיצב את תודעתה של סנדרה הילדה ושל אחיותיה. סנדרה, שתמיד נראתה לי כמישהי שחיה בעולם שהיא קבעה את כלליו, משהו קצת מרחף מעל העולם הגשמי והארצי, טוענת שההגירה הגדירה את חוסר שייכותה לאף מקום בעולם.

“לגדול במשפחת מהגרים יהודים בברזיל זה להיות מודע היטב לזה שאתה שונה, להיות רגיש ל’אחר’. מחנכים אותך ללמוד שפות כי זה חשוב, ואתה אף פעם לא לגמרי שייך למקום מסויים וברור. לכן תמיד הרגשתי שאני קצת בפנים, קצת בחוץ. לדעתי, התחושה הזו היא חיונית בעבודה שלי, זה המקום שבו אני נמצאת כשאני עובדת וזה חוט השני המקשר את כל עבודותיי”.
החלק המפתיע בריאיון עם סנדרה עלה כשסיפרה שההתלבטות אם לעלות ארצה תמיד הייתה “על השולחן” בחיי המשפחה בבית הוריה. אנחנו, החלק של המשפחה שכן עלה לארץ, לא ממש היינו ערים לסוגייה המעסיקה את המשפחה בברזיל ברמה היומיומית.

“כבת למשפחה יהודיה בריו, השאלה אם לעלות לארץ או לא היתה תמיד נוכחת אצלנו בבית. תמיד הייתי קצת אאוטסיידרית, בכל מסגרת בחיים שבה הייתי, כמו גם בזהות האישית שלי. אף פעם לא ממש הרגשתי לגמרי ברזילאית. תחושת השייכות שתמיד הייתה לכם לישראל, זה לא משהו שלי היה כילדה כלפי ברזיל. ולכן, הפעם הראשונה שנסעתי לארץ בגיל 17 לקיבוץ, היתה חוויה מאוד משחררת. לראשונה למדתי מאיפה הדברים באים, כי הייתי צריכה לעשות משמרות, במטבח, בגן הילדים, במכבסה. לראשונה קיבלתי מושג על איך הדברים נוצרים, כי בברזיל אתה גדל עם עוזרות בית ואתה לא לומד לעשות שום דבר לבד. אבל יחד עם זאת, התחושה הכי מוחשית הייתה של משהו מוכר, בכל החוויה הזו, הרגשתי שייכות”.

ככה היא מתייחסת גם לנושא עליו היא עושה סרט:
“כשאני עושה סרט אני חייבת להרגיש בבית. גם אם אני לא מכירה את המקום או את הנושא, אני מחפשת בו את אותו פן שיגרום לי להרגיש שייכות אליו, כדי להיות מסוגלת לעשות אותו. זו הסיבה שאני גם עומדת לצלם את הסרט המתבסס על ספר של עמוס עוז בארץ. אני עושה את זה מאותו מקום של תחושת מוכרות ושייכות לארץ. “

לגבי העדפתה לסרט מסויים שלה, היא אומרת שאין דבר כזה. “אני לא נהנית לצפות בסרטים שלי אחרי שהם מוכנים. אני יודעת למה בחרתי לעשות אותם, ואני יודעת להסביר אותם כמו שצריך, אבל אני מתעניינת הרבה יותר ברעיונות חדשים שיש לי לסרטים מאשר לצפות באלה שכבר עשויים.”

סנדרה מתמודדת באומץ עם השינויים בתחום הקולנוע והמדיה והמהפך הטכנולוגי הנלווה לכך, על מנת לעמוד בקצב הזמנים.
“הצורך לגלות הבנה בהתפתחויות הטכנולוגיות לא נובעת מהתעניינות מיוחדת שלי בתחום אלא מהצורך להיות בשליטה. זה כמו שכשאני מביאה את הרכב למוסך והבחור אומר ‘את זה את צריכה להחליף, וזה גם…’ את יודעת? אז אני מנסה לשלוט עד הרמה שבה לא ארגיש כלואה. הדיגיטליזציה והתפתחות התחום גורמת לרבים יותר להיות בעלי נגישות לטכניקות לעשיית סרטים, קצת לבנליזציה של התחום. מה שגורם לך לחשוב פעמיים על כל נושא – אם לעשות אותו או לא, וגם לחשוב טוב על כל דימוי שאתה מבקש ליצור ולחפש את הייחוד שבו.”
לגבי העתיד, אופיה הרגוע יחד עם השם שכבר עשתה לעצמה מבטיחים שהיא תמשיך בעשייה שלה ממקום של אמונה בחשיבותה. ובהיותה במאית מוכרת וזוכת פרסים, שנהנית מתמיכת כל המוסדות התרבותיים בארצה ניתן לשער שכך יהיה.

“אני מקווה שאמשיך לעשות סרטים רק משום שאני מאמינה שהסרטים שאעשה יהיו מעניינים מספיק לעשייה, ואשתדל למצוא את הדרך להוציא אותם אל הפועל. כשאתה באמת רוצה להוציא סרט אל הפועל אתה מוצא את הדרך לעשות את זה. אבל משמעות הדבר שאתה כל הזמן מחשב מחדש את אופן הפעולה, ויש להפגין גמישות מחשבתית רבה. הסטודיואים הגדולים נסגרים אחד אחד ובמקומם נפתחים מקומות קטנים, כל קני המידה של התחום השתנו ועלינו להתאים את עצמנו לזמנים המשתנים. והכי חשוב – לא להרגיש מאוימים מכל השינויים ולהמשיך בעשייה”.

—————————————————————————————————————————————–

יעל קהת היא מפיקת חדשות לתחנות טלוויזיה זרות במזרח התיכון (ברזיל, ספרד, פורטוגל, ארה”ב) ולערוץ 2 ומתורגמנית. יחד עם הכתב והעיתונאי זוכה הפרסים, הנריקה צימרמן, וצוות הצלמים והעורכים שלהם, הם מפיקים כתבות של חדשות ואקטואליה, תרבות ומגזין על המתרחש באזורנו, שמשודרים לדוברי ספרדית, פורטוגזית, צרפתית, אנגלית ועברית.

יעל קהת השתתפה בהפקת: קליפ מפגש עם האפיפיור(http://youtu.be/0Mf6krbr-0k) ;  קליפ טד ירושלים – הנריקה צימרמן (Yesterday’s enemy can become tomorrow’s best partner | Henrique Cymerman | TEDxJerusalem)

יעל קהת היא בת דודתה של הבמאית סנדרה קוגוט ובת דודה שנייה של אבנר פיינגלרנט.