חגית דיץ מציגה תצלומים מתוך סדרות שונות: “שמלה לבנה”, “שמלת כלה – שמלה מרשת”, “דיוקן עצמי”, “מסכה”, “דחליל בגינה”, “גוף”,​ “עניבה אדומה” ו”מראה”, שהיא יוצרת אותם באופן דו שלבי. שלב ראשון – צילום דימויים באמצעות מחשב טאבלט. שלב שני – עריכה במחשב של אלמנטים כמו תאורה, צבעים קונטרסטיים, פירוק או שילוב בין דימויים תוך הדגשתם, עיוותם, גזירתם ושיבושם. דיץ עושה שימוש מרכזי במחשב, אחד מסמלי הקדמה הטכנולוגית, כשלדבריה, היא פועלת מתוך “חוויה ויזואלית”.

 בטכניקה דומה היא משתמשת בסדרות שליבתן עוסקת באופני כיסוי הפצע. דיץ יוצרת מעין כוריאוגרפיה חומרית סביב הפצע: היא מלבישה, מרשתת, מסתירה וחובשת את הפצע, כאומרת שאופני כסות הפצע הם אלו שמזינים את אמנותה. (בניגוד לצלמת האמריקנית סינדי שרמן אשר במהלך סדרותיה, על-פי טענת מלווי, משילה את הצעיפים וחושפת את הפצע).

בסדרה “השמלה הלבנה” נראה כי השמלה הלבנה והטהורה, אובייקט הקשור למיתוס היופי הנשי, השתבש. מופעה הוא נפוח, קטוע וחלקי. קפל אחד מתוך האחרים נופל פנימה וצל שורר על חלק ממנה. השמלה הלבנה כסמל האישה התמה, המקודשת והמושלמת מופר ומטריד. דומה כי דבר-מה פנימי אפל וקשה מבעבע מחוץ לאזור שמתחת השמלה ומערער את הסדר של משמעויותיה.

בתצלום “שמלת הרשת”, המרקם של הרשת דומה למרקמה של התחבושת. במרכז השמלה מתהווה קשר הנוצר מריבוי שכבות הרשת, כמו חובש באינטנסיביות יתרה את אזור הפצע. נראה כי הקשר מסתיר את מקור הפצע הרוטט מבעדו. אפילו הצבע הכחול והקסום של שמלת הרשת, שמזכיר את צבע גלימתה המפוארת של מריה הקדושה, אינו בולם את תחושת אי השקט. אופן הצגת השמלה כצרה ואנכית, בעלת מרקם התחבושת, ואופן החבישה מעורר מתח כבוש.

בסדרת “הגוף” נראית כף יד מכסה נקודה בזרוע ומסתירה פצע כסוד שאסור לראות ולהראות. מבצבצים אברי גוף מטופחים ומעונדים בתכשיטים, שפוערים ביתר שאת את המתח הזועק שנחסם על ידי היד.

בסדרה “המסכה” כבר אין כיסוי המתאים להסתרת הפצע – הוא גלוי וגולש מתוך המסכה. הפצע הוא פונקטום התצלום, ומהווה את הדקירה שזועקת ללא קול (על פי מינוחו של בארת’).

דיץ עוסקת בפצע או בטראומה ואופני כיסויים, אולם במקביל היא מסמנת כי הכיסוי וההסתרה הינם מנגנונים שחושפים את הטראומה ומזמינים לגעת בה. הכיסוי מסתמן כמנגנון כוזב, שאינו מצליח להסתיר את החיבור עם הכאב הטראומטי, ודווקא הוא זה שמייצר מגע בלתי אמצעי עמו. דיץ מזמינה את עצמה ואת הצופה לגעת בפצע שלא באופן ישיר אלא דרך מיסוכים שונים, כפי שהיא פונה לתאר את החבוי בלב דרך המחשב. עיסוקה הינו בעושר האסטרטגיות הממסכות את הטראומה כדי שהמגע עמה יהיה אפשרי.