היה היו שני שושנים

כיצד מצליח ילד “לשטוף את החרא מעל פניו של אביו”

סרטים שעוסקים במשפחות לא מתפקדות או הרוסות, מבטיחים הצצה אל עולם אינטימי ומשתפים את הצופה בחוויה משפחתית, הנושאת עמה טראומה אישית. במהלך הצפייה, הצופה נשאב אל תוך הסיפור והופך להיות חלק מהמשפחה. האניגמטיות השזורה בעלילות הסרטים מתגלה בשלבים, עד ההתגלות והפתיחה של הדמויות המאכלסות את עלילת הסרט.

מזה שנים שאנו עדים להפקתם של סרטים החודרים אל התא המשפחתי המצומצם, ומעלים אל פני השטח סוגיות משפחתיות מורכבות, שמתקיימות במערכות יחסים בין משפחתיות וביחסים בין אבות לבנים. המרחב הביתי המצומצם הוא כר בלתי נדלה של סיפורים, והוא מאפשר הצצה לעולמות מרתקים, שלעיתים נסתרים מן העין (לדוגמה: חתונה מאוחרת של דובר קוסאשווילי [2001], כיכר החלומות של בני תורתי [2001] ועוד). דוגמה מאלפת לסרט כזה הוא הסרט הקפות, שכתבה וביימה לי גילת. הסרט מכניס את הצופה אל בית משפחת ניניו המאוכלסת באב מתוסכל, אם שבורה וילדם היחיד אהרון, המתקרב לגיל בר המצווה. אהרון נבחר על ידי הרב השכונתי ל”הקפת הזכות” – נשיאת ספר התורה בהקפות המסורתיות של השכונה, שבמהלכן כמו יישא על כתפיו הצעירות והצרות את משאלות ליבם של תושבי השכונה, משל היה משיח או נביא מודרני.

אביו בצלאל, עומד בצל המשפחתיות, בהתאם לשמו המקראי. הוא אינו חולק את אמונת האל עם אנשי השכונה, הוא זר, מנוכר, סר וזועף. רעייתו רוזה, שניכר עליה שהייתה אישה יפה בעבר, היא בהווה אישה חיוורת שאינה מתאפרת, שנוהגת במנהגי אבלות נצחיים על שש הפלות שחוותה. רק אהרון, פרי בטנה, היחידי שצלח את דרכו אל העולם, הוא משענתה. רוזה מסרבת להיכנס שוב להיריון ולחוות הפלה נוספת. היא נאחזת בבנה החי אהרון, ישנה אתו בלילות מבלה אתו וחיה את חייו. בעלה, אביו של אהרון, בצלאל, אינו חלק מהסידור, ועל כך קנאתו ותסכולו הרב.
הוא מתנכר לבנו, אינו נכנס לחזק אותו, בעת שזה עומד במבחן הקבלה “להקפת הזכות”. הוא איש מר נפש, שכששואלים לשלומו הוא עונה “חרא על הפנים” (חשוב לציין שבצלאל משמש כאינסטלטור של השכונה – “פותח סתימות”, או ליתר דיוק “משחרר סתימות”). אמו של אהרון, רוזה, היא זו שנושאת בעול וממלאת את מקומו של האב. נדמה כי אהרון ואמו חיים כישות נפרדת מהאב, על אף שהם חולקים את אותו בית. השם המטפורי שנתנו לאהרון הוריו עומד במבחן המציאות, עת הוא נושא את ספר התורה בשם צבא השמיים ו”החמולה השכונתית” לסיבוב הקפות שיסיר את רוע הגזירה מעל תושבי השכונה, משל היה אהרון הכהן ההולך לפני המחנה ונושא עמו את עמוד האש, הלא הוא ספר התורה, קודש הקודשים, ואתו משאלות ליבם של כל תושבי השכונה ההולכים אחריו בשירה וזימרה. אלא שלבורא עולם ולאהרון הקטן תכניות אחרות. ספר התורה נשמט מידיו ומתרסק לעיני קהילת עבדי השם. יחד עם ספר התורה מתרסקות התקוות, האהבות והחלומות של כולם.
האם קרס אהרון תחת כובד משקלו של ספר התורה, או שמא שמט אותו במתכוון?

שאלה מורכבת, היכולה להתפרש בכמה אופנים. ראשית, המבע הקולנועי של התהלוכה מסגיר את רחשי לבו של אהרון. בעוד כולם שרים ושמחים, ומזכירים לאהרון בצעקות שלא ישכח את משאלת ליבם, אהרון מתנתק, נכנס לתוך בועה משלו. קול השירה אינו נשמע, המצלמה מתמקדת באהרון המביט לאחור, אל אביו ואמו, שניהם נראים חמורי סבר. במיוחד אמו, הנראית זעופה כתמיד, גם כאשר בנה נבחר להוביל את “הקפת הזכות”. המיזנסצנה מרמזת על העתיד לבוא, על החרפה שיטיל אהרון על אביו ואמו. ואולי הוא מבין כי אין באמת ביכולתו לגרום לניסים רבים כל כך. אבל מעל לכל המשאלות, משאלת לבו האישית של אהרון יוצאת לשני מושאי אהבה: לעליזה, נערה אסרטיבית בת גילו, ולבצלאל אביו, שגם הוא מבקש מאהרון משאלה, שיבקש לו עוד אח או אחות, וזאת למרות התנגדותה הנחרצת של רוזה האם להרות שוב. אהרון נקרע בין אביו לאמו – הוא מחפש אהבת אב אך אינו רוצה בסבלה של אמו. המלכוד שבו אהרון מצוי וחוסר האונים שלו אל מול רצונותיהם המנוגדים של הוריו, ששמו אותו חוצץ ביניהם, מוביל את אהרון להפיל את ספר התורה מידיו.

הסרט מרבה להשתמש בסמלים תנ”כיים. דמותו המתייסרת של בצלאל היא הֶרמֵז לדמותו התנ”כית של איוב. בדומה לאיוב נדמה שאלוהים, או במקרה זה אלוהי השכונה, הכה את בצלאל בניסיון אכזרי. כבודו נרמס תחת מכבשי הרכילות השכונתית, ילדי השכונה לועגים לו על חוסר יכולתו להיות אב גאה שביתו מלא בילדים מקיר לקיר. תחת זאת הוא נותר עם בן יחיד, שאף תפס את מקומו. בצלאל כמעט מוותר, או בלשון ספר איוב: רוצה לברך אלוהים ולמות, אך הוא מבין כי הוא עומד בניסיון אכזרי, שבו הוא עומד להקריב את בנו יחידו אשר אהב. “הקפת הזכות” של אהרון חוזרת כבומרנג טרגי למשאלות לבו של אביו. בצלאל עומד במבחן הגאולה, הסליחה והכפרה של חיי בנו, של רעייתו רוזה ורצונותיה, ומציל את משפחתו מאבדון. זאת ועוד, אפשר לגזור גזירה שווה בין שבירת לוחות הברית לבין השלכת ספר התורה של אהרון. הבגידה של הוריו משולה לבגידת בני ישראל במשה, כשיצאו לסגוד לעגל הזהב. בדומה למשה שעלה שוב להר סיני כדי להתנתק מהעם הסורר, אהרון גוזר על עצמו תענית יחיד, וזאת בהנחיית הרב. אלא שבמקום לסיים את התענית לאחר יום, אהרון מתמיד בתענית, משל נזקק לארבעים יום ולילה כדי לכפר על העוון.
בקריאה לאקניאנית אפשר לבחון את התפתחות מערכת היחסים של אהרון והוריו בהתאמה לתסביך אדיפוס, שבו ניתן להבחין בשלושה “זמנים/שלבים”. לאקאן מסתמך על משנתו של פרויד שהגדיר את תסביך אדיפוס כקבוצה לא מודעת של מאוויי אהבה ועוינות שהסובייקט חווה ביחס להוריו. הסובייקט מתאווה לאחד ההורים וכך נכנס ליריבות עם ההורה השני. לפי לאקאן פונקציית המפתח בתסביך אדיפוס היא זו של האב.

לאקאן מדגיש במשנתו בעקביות את תפקידו של האב כגורם המתווך ביחס הדואלי הדמיוני בין האם לבין הילד, שבכך מציל את הילד מפסיכוזה ומאפשר לו כניסה אל הקיום החברתי. רק הזדהות עם האב בשלב השלישי של תסביך אדיפוס, אותו חווה הילד, מעניקה לו אפשרות להשתחרר מהתסביך. בשלב הראשון של התסביך האב אינו נוכח. במשולש היחסים נוכחים הילד, האם והפאלוס. הפאלוס לפי לאקאן הוא האב הסמלי, שאינו בהכרח דמות פיזית, אלא עמדה, תפקיד, ולכן הוא שווה למונח “תפקיד אבהי”. כמו בשלב הראשון של התסביך, כך גם בתחילת הסרט: אהרון ואמו מקיימים סוג של זוגיות. השלב השני של התסביך מאופיין בהתערבותו של האב הדמיוני, האב אוכף את החוק על האיווי של האם, והוא מונע ממנה גישה לאובייקט הפאלי ואוסר על הסובייקט לגשת אל האם. לאחר הפלת ספר התורה בצלאל מוכיח את רוזה על יחסיה הלא תקינים עם בנה, משל ניהלה אתו יחסי אישות. בצלאל יוצא נגד בנו באמירות קשות על כך שתפס את מקומו ועוזב את הבית. הצום שגוזר על עצמו אהרון וסילוקה של האם ממיטתו מהווים את תחילתו של תהליך השחרור והמעבר לשלב השלישי והאחרון של התסביך. בשלב השלישי לפי לאקאן, ישנה התערבות של האב הממשי המראה כי הוא מחזיק בפאלוס ואינו מחליף או מעניק אותו לאחר. זהו השלב שמאפשר לילד להשתחרר מן התסביך ולהזדהות עם האב, כי הוא מבין שאין כל טעם להתחרות באב הממשי. סצנת הסיום של הסרט, היא שלב השחרור של אהרון, שמתרחש כאשר אביו חוזר הביתה, וסועד את בנו ורעייתו .

השבר של משפחת ניניו מלמד גם על השבר השכונתי, כל איש נושא עמו תפילה ומשאלה חשאית, שהייתה אמורה להתגשם עם ההקפות של אהרון. ככל שהסרט מתפתח, השכונה הציורית מתגלה כמשפחה גדולה ומלוכדת. השכונה מנותקת מזמן ומקום. חיה בטריטוריה פרטית עם חוקים מקומיים ועם עזרה הדדית. הסגפנות של אהרון נוגעת ללב כולם, ורבים מבני השכונה מטילים גם על עצמם תענית. בתוך תוכם הם מבינים שגם הם אשמים בהתמוטטותו של אהרון. ככל שהתענית של אהרון נמשכת, הדאגה בשכונה גוברת ואז בנות השכונה פולשות לבית משפחת ניניו ומכינות מטעמים לילד, שרק יואיל בטובו לחדול מצומו. זו הפעם הראשונה שבית משפחת ניניו נמלא צחוק, אך לשווא, זה לא “המזון” שאהרון מבקש – התענית הממושכת מצטיירת בעיני אנשי השכונה ככפרה על השמטת הספר, אך מניעיו של אהרון הרבה יותר מורכבים. האב בצלאל לא לוקח חלק בשכנוע בנו, הוא מחליט לעזוב את הבית ותולה שלטים ”למכירה” של הבית, ברחבי השכונה. כאן מתגלה במלוא הדרה הערבות ההדדית של תושבי השכונה. יושבי בית הקפה השכונתי, הממתינים אף הם לגאולה אישית, עוקבים אחרי בצלאל, ואחד מהם לוי, רווק מזדקן, שמחפש כבר חמישים שנה את אהובתו נדיה, עובר אחריו ותולש את המודעות, אחת אחרי השנייה. בצלאל חובט בו בחמת זעם וממשיך בתליית השלטים. לוי לא מרפה וממשיך לתלוש את שלטי המכירה שתולה בצלאל. מהלך זה מקפל בתוכו רגש רב, חמלה ואהבת אדם. הסצנה הניבטת לצופה דרך נקודת המבט של בצלאל, ממעטת בדיאלוגים, ועל כך יופיה הקולנועי, והיא מיטיבה ומחזקת את אהבת האדם המושרשת היטב בעלילת הסרט.

עובדה זו מקנה לסרט מהות של פנטזיה חברתית אשר נצמדת לחוקיות פנימית של חבריה. ומכך ההשוואה לסרט כיכר החלומות מתבקשת. בדומה להקפות גם עלילת כיכר החלומות מתרחשת בטריטוריה נפרדת, המנותקת ממציאות של מקום וזמן. העלילה עוסקת בשני אחים, ג’ורג’ וניסים, הרוצים לפתוח שוב את בית הקולנוע השכונתי של אביהם ז”ל. ההכנות לפתיחה ובחירת הסרט שיוקרן מעלות אל פני השטח סודות אפלים מן העבר: אהבה אסורה בין אמם, סניורה, לבין הדוד אברהם, אחי אביהם. דמותו של האב המת מרחפת ומהדהדת בעלילת הסרט והיא זו שמניעה את מהלכי גיבוריה, היא “המקגאפין”, הקטר, של הסיפור. לולא נוכחותו המטפורית של האב המת הרי שהעלילה הייתה קורסת. הפלטפורמה של הסרט היא השכונה על מכלול תושביה הצבעוניים, והוא מעלה סוג של געגוע, של תום וחמימות שכונתית, המתלכדת להקרנת הבכורה של הסרט סנגם, שעלילתו מאזכרת את חיי גיבורי הסרט כיכר החלומות, שמוצאים נחמה באהבה המכפרת על תחושת ההחמצה. אברהם וסניורה מתאחדים להקרנת חצות משותפת, ואילו ג’ורג’ מציע נישואין למלצרית שאחריה הוא מחזר במהלך כל הסרט.

“הקפת הזכות” שנפלה בחלקו של אהרון מתכתבת היטב עם הקרנת הסרט סנגם. השכונה מתכנסת לתהלוכה של שירה, זמרה וכמיהה להגשמת משאלות. כל אחד ומשאלתו, כל אחד וגעגועיו. לעומת זאת אהרון אינו שותף מלא לכמיהה זו, הוא אומנם מבקש שעליזה תאהב אותו, אך מעבר לזאת הוא מבקש את אהבת אביו, ואת שלמות המשפחה.

אפשרות נוספת להבחנה בין הסרטים ניתן לעשות דרך קריאה פסיכואנליטית כפי שהיא עולה במאמרו של יוסף רז “פנטזיה של אבדון, מלנכוליה ואתניות בקולנוע מזרחי ישראלי” . רז עורך ניתוח פסיכואנליטי של הסרט כיכר החלומות מההיבט של מזרחיות ומערביות. לטענתו החברה המזרחית הישראלית סובלת “ממלנכוליה אתנית”. דהיינו, תרבות מזרח שהורחקה מהישראליות ולכן הפכה למלנכולית. על פי משנתו של פרויד הרי שהמלנכוליה כוללת הרחקה והפנמה בו בזמן, ועל כן הלאומית המערבית הישראלית מבוססת על הרחקה של המזרחיות ועל הפנמתה בה בעת. על כן טוען רז כי הבנים, ניסים וג’ורג’, מתמודדים עם אובדן התרבות על ידי החייאת התרבות האבודה באמצעות הקרנת הסרט סנגם, ובכך מתירים את המלנכוליה של דור ההורים.

בדומה לסניורה, רוזה אימו של אהרון נושאת עמה מלנכוליה אישית, ההריונות האבודים ואובדן הילדים הפכו אותה לאישה סגפנית, שאינה ישנה עם בעלה באותה מיטה, אינה מטפחת את נשיותה, כל עולמה סב סביב אהרון. התנהגות זאת הרחיקה מעליה את בצלאל, עד כדי רצונו לעזוב את הבית. בווידוי קורע לב בפני בצלאל היא מספרת לו מדוע אינה רוצה להביא יותר ילדים לעולם, החוויה האחרונה הייתה די טראומטית עבורה. הזכות של התרת המלנכוליה של רוזה שמורה לאהרון, שזכה ב”הקפת הזכות”, כדי לקלקל את השמחה ולזכות באיחוד משפחתו. אהרון אף מתיר את המלנכוליה של אנשי השכונה. נדיה מושא חלומותיו של לוי, אחד מזקני השכונה, מפציעה לפתע לאחר חמישים שנות נתק.

סצנת הסיום של הסרט מתכתבת באופן רעיוני, צורני ותמתי עם סצנת הפתיחה. באקספוזיציה של הסרט נראה אהרון יוצא מביתו עם סיר אוכל בידו, בדרכו לעבודת אביו להביא לו ארוחת צהרים, ממטעמי רוזה אשתו. הוא מתעכב מעט על הגג של עליזה וסועד את ליבו מהבשר במנה המיועדת לאביו. כשהוא מביא את המנה לאביו, שעסוק בפתיחת סתימה בביתה המאושר והשמח של עליזה, אביו בטוח שאשתו הזועפת מענישה אותו ומקמצת בבשר עבורו. אהרון לא מספר שהוא זה שאכל לו את הבשר. הסרט מסתיים בסצנה מופלאה ורגישה המקפלת בתוכה את מכלול מערכת היחסים המורכבת של משפחת ניניו. לאחר שיחת התוודות של רוזה בפני בצלאל, ששוכב לו עצוב וגלמוד במחסן, יוצא בצלאל עם סיר האוכל שהביאה לו רוזה לכיוון הבית. הוא מגיע לבית, והסצנה מתרחשת ללא דיאלוגים ועוצמתה הדרמטית ניבטת לצופה בשוטים המתחלפים בין בצלאל, רוזה ואהרון. בצלאל עורך את השולחן לארוחה (הארוחה המשפחתית הראשונה של משפחת ניניו), מחלק אוכל לצלחות, אהרון יוצא לראשונה מחדרו, מתיישב לידו ומתחיל לאכול. סגירת מעגל זו מלמדת כי מעבר למזון הרוחני בצורת הקפות או אמונה בהגשמת משאלות, הרי שהלחם הרוחני הנדרש הוא אהבת אב. עבור אהרון בצלאל הוא אביו מושיעו, הוא זה שדואג לו. לא רק סעד רוחני, דתי או מיסטי, לא רק אהבת הזולת, אלא לאכול מכף ידו, לקבל את אהבתו. לשם כך ייסר עצמו בתענית ארוכה, כמעט עד כדי אשפוז בבית חולים. הסרט מסתיים, אם כך, בגאולה פרטית של משפחת ניניו. אהרון, הבן היחיד, עינה את נפשו, כדי לאחד את משפחתו, “לשטוף את החרא” מעל פניו של אביו, ולהשתחרר שחרור מלא מהתסביך האדיפאלי שרבץ על אהרון ומשפחתו.

ובנימה אישית אומר כי הסרט נוגע בעצבים רגישים אישיים שלי, הן כיוצר והן כילד שגדל ללא אב שנטש אותו. יחד עם זאת האווירה השכונתית נגעה ללבי והזכירה לי נשכחות משכונת נחלאות בירושלים של פעם – שכונת ילדותי.

ניסים נוטריקה,
תסריטאי, במאי ומרצה לקולנוע. סרטו העלילתי הראשון רסיסי אהבה המבוסס על סיפור אהבתם של הוריו, יצא לאקרנים ב-2011. מלמד קולנוע ישראלי באוניברסיטה הפתוחה ובבתי ספר.

—————————————————————————————————————————————

[1] לקריאה נוספת: דילן אוונס, מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית, הוצאת רסלינג, 2005

[2] רז יוסף, לדעת גבר – מיניות, גבריות ואתניות בקולנוע הישראלי”, בתוך: לביים מחדש את האובדן: מלנכוליה, פנטזיה וגבריות בקולנוע המזרחי החדש, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת מגדרים, בשיתוף המכללה האקדמית ספיר,2010, עמ’ 144–163.