בקובץ סיפוריו הקצרים של זכריא תאמר, סופר שגלה מסוריה בשנות השמונים, ״נמר מנייר״, יש סיפור קצר ויפהפה שהוא משל על החיים ועל האנושי שבהם. לסיפור שתרגם אלון פרגמן קוראים “הנמרים ביום העשירי”, ובו מסופר על נמר פראי ומלא גאווה שנתפס בשבי: ״היערות נסעו והתרחקו מהנמר הכלוא בכלוב, אולם הוא לא יכול היה לשכוח אותם״. אותו נמר מסתכל על השובים אותו בכעס נוראי כשאחד מהם התחיל לדבר בקול שקוט ובטוח:

אם אתם באמת רוצים ללמוד את המקצוע שלי, מקצוע האילוף, אסור לכם לשכוח אף לא לרגע שקיבתו של יריבכם היא מטרתכם האחרונה. […] הביטו נא בנמר הזה. זה נמר בעל מזג רע, שחצן ומלא גאווה על חירותו, כוחו ועוצמתוֿ אבל הוא ישתנה ויהפוך עדין רך וצייתן כמו ילד קטן. שימו לב מה יקרה בין מי ששולט באוכל לבין מי שאינו שולט בו, ולמדו.

במהלך הסיפור עובר הנמר מסכת השפלות, שכולן קשורות לשליטה במזון וברעב, עד שהוא נשבר והופך בכאב לב לחיה צייתנית נטולת אופי אישיות ורגש.

ביום התשיעי בא המאלף, ובאמתחתו צרור עשבים. השליך אותו לנמר ואמר ‘אכול’. אמר הנמר ‘מה זה? אני מאוכלי הבשר’. השיב המאלף: ‘מהיום לא תאכל אלא עשב’. כאשר גבר רעבו של הנמר הוא ניסה לאכול את העשב, אך טעמו דחה אותו, והוא התרחק ממנו בסלידה, אולם לבסוף שב אליו והחל להתרגל אט אט לטעמו. 

ולאחר שמסיים תאמר את סיפורו הוא מוסיף את השורה האחרונה: ״ביום העשירי נעלמו המאלף, תלמידיו, הנמר והכלוב. הנמר הפך לאזרח, והכלוב לעיר.״

הרבה שנים אני מרגיש שהשאלה של קולנוע דרום היא כיצד לא להיהפך לאזרח מהסוג ההוא של העיר והכלוב, כיצד לא לפחד להמשיך להיות פראי חושני וחייתי, רגשי וחיוני. שאלה שלא מפסיקה לטרוד את מנוחתנו משום שאנחנו גם חלק מעיר וחברה, אבל אנחנו גם מבקשים לעצב את פניהן. אנו מאמינים כי קולנוע דרום מציע חשיבה שונה, שאינה נכנעת ללחצי תפיסה אשר משקפת בראש ובראשונה את החשיבה הצרכנית של הדימוי והספונסרים, וזאת על חשבון המחויבות העמוקה ליוצרים, ליצירה ולקהל. תפיסת פסטיבל כמוצר צריכה עשויה ליצור פסטיבל שמקדש תחרויות עתירות כסף ופרסים. הסכנה ביצירת מסגרת שיש בה בעיקר ׳דימוי׳ של יוקרה ומכירות המוניות היא בכך שתמצא עצמה שבויה בתוך עמדה שמסרבת להתחייב ליצירה ולחשוש מהצגת הקולנוע המאתגר, החתרני, המטיל ספק, המרגש והמחויב לדרך ה׳ספרות המינורית׳, שאותה הגדיר ז׳יל דלז כיצירה השואפת להיות היא עצמה ולא כזו שמשרתת עמדה כלשהיא בעולם. כך הוא הקולנוע כך היא אמנות בעיני. כלומר, להיות נמר בעיני הוא קודם כל להיות נמר, כלומר להיותֿ אמנות ללא כחל ושרק. זהו גם תפקידו של פסטיבל קולנוע, אחד המרחבים האחרונים בתרבות, שאינו בא לשרת כל אג׳נדה, להחניף או להתנחמד כלפי בעלי הון או שלטון שעשויים לקדמו, ושאל לו לפחד מכך שינסו להרעיב אותו ולתת לו עשב במקום בשר.

ארבע עשרה שנה אנו ממשיכים לחלום את קולנוע דרום כ׳ככר העיר׳ – ׳האגורה׳ של היצירה, שבה אנו נפגשים פעם בשנה לדבר, להתווכח לכתוב ולשוחח על הקולנוע ועל היצירה הקולנועית ללא משוא פנים, ולחדור לתוך עולמו של היוצר ומלאכת היצירה. זאת מבלי לחשוש שמה שייאמר לא ימצא חן בעיני מי מאלו שלא מוכן לקבל את הקולנוע כמעשה של בריאה אנושי, המגלה את מה שלא היה ידוע, אלמלא אותה יצירה דרך מלאכה סיזיפית, לא פעם מייסרת ומענה ולא פעם משמחת ונשגבת. זהו האתגר הגדול של יצירת אותה ׳אגורה׳ לקולנוע ולאמנות שאנחנו מאמינים בה… ובכל זאת יש בכך תגמול גדול, משום שבניסיון, כנגד כל הסיכויים, יש לך אפשרות לבנות עיר וחברה כלומר קרקע אחרת לגמרי מאותו כלוב/ עיר של מאלף הנמרים.

את אותה הצעה של עיר, חברה וקרקע נוח לי לספר דרך משל “החילזון” של פרימו לוי, שמופיע בשיר שכתב ב-1983, לא מעט שנים אחרי שיצא ממחנות ההשמדה של מלחמת העולם השנייה.

ואם היקום כולו הופך לאויבו
הוא יודע להינעל דומם
מאחורי צעיפו הגירי הצחור
ולמחוק את העולם, ואת עצמו מן העולם,

ואז הוא מוסיף ובעצם מציע את האלטרנטיבה שבשבילה שווה להתעקש על תפיסת הנמריות, שהיא התפיסה של אמת פנימית, שיוצרת חברה טובה יותר, כנה יותר, חופשייה ומחויבת לרגש ולתכנים שהיא מביאה לעולם:

אך כאשר הדשא רווה טל,
או הגשם ריכך את הקרקע,
או אז כל מסלול הוא דרך המלך,
מרוצפת בריר נאה מבריק
גשר מעלה לעלה ומאבן לאבן

ומעניין שפרימו לוי ממשיך את השיר שלו לעולם האהבה. כלומר, אם יש לנו קרקע אחרת פתוחה חופשייה ורגשית, אזי החילזון יכול ומוזמן לחוות את הרגש הנעלה מכל – האהבה.

הוא שט זהיר, בטוח ונסתר,
בוחן דרכו בעיניו הטלסקופיות
מלא-חן מבחיל לוגריתמי.
הנה מצא לו את בת/בן זוגו,
וברטט הוא טועם
דרוך ומשתרבב מחוץ לקונכייתו
מהחן הבישני של אהבה מכופלת.

האהבה שלנו גם היא מכופלת – זו של היוצרים ושל היצירה שאנו מציגים, וזו של הקהל שבא לחוות חוויה מטלטלת, מרגשת ועמוסה באמוציות ותעצומות נפש.

סרט הפתיחה השנה הוא פה ולא שם של דנאי אילון. סרט תיעודי, אישי, מכאיב ונוגע במקומות הרגישים ביותר של החברה הישראלית היום, סרט שסוגר טרילוגיה אישית ומשפחתית, שנעה בין ישראל, פלסטין ואמריקה.

משה מזרחי הוא יוצר שחי בשולי החיים הקולנועיים היום, ומעטים מהדורות הצעירים, מכירים את שמו ויודעים את עושר יצירתו וגודל הישגיו בקולנוע העולמי, לרבות זכייתו באוסקר על כל החיים לפניו בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר – השג ששום במאי קולנוע בישראל לא הצליח לשחזר עדיין. מחווה ליצירתו של מזרחי כוללת רבים מסרטיו החשובים, ובלב לבה של המחווה הסרט אורח בעונה מתה, סרטו העלילתי הראשון, שהשתתף ב-1970 בתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין ומאז לא נראה יותר. שחזור העותק והקרנתו של סרט שאינו נופל מסכין במים של פולנסקי הוא אירוע מרכזי וחשוב בתפיסת הפסטיבל שלנו.

אורחינו היקרים מחו״ל, יוצרים ויוצרות מובילים בסצנת הקולנוע העולמי של ה-ART HOUSE – סרגיי לוזניצה מאוקראינה, עלי חמרייב מאוזבקיסטאן, קארים איינוז מברזיל-ברלין, סנדרה קוגוט מברזיל-פריז, ופיה מראייס מגרמניה – הם כולם יוצרים שמגדירים את השפה הקולנועית מחדש, ושעבודתם הוקרנה וזכתה בפרסים הגדולים והחשובים בפסטיבלי הקולנוע.

יוצרי קולנוע הישראלים שאת סרטיהם אנו מציגים בהקרנות טרום בכורה הם: ארז פרי עם סרטו העלילתי הראשון קומנדאנט, שהוא סרט מהפכני, המציג נקודת מבט חדשה ולא פשוטה לעיכול על אודות רודולף הס, מפקדו הראשון של מחנה ההשמדה אושוויץ; אלעד קידן עם היורד מלמעלה, שמגיע הישר מקאן. סרט, שכולו פיוט והרהור על טבע האדם ועל דרכו למצוא את מי שהוא, אולי אפילו בניגוד למי שהוא חושב שהוא; לי גילת בסרטה הראשון הקפות סרט עתיר כוכבים שלא חושש לתאר את יחסי אב בן כמרכזיים ביכולת של שניהם להמשיך לחיות חיים של אנוש; דן וולמן, שחושף את חרדתו העמוקה ביותר חרדת הבמאי באמצעות מבט על יוצר צעיר, שהוא אלטר אגו לאחד היוצרים המרכזיים והוותיקים בקולנוע הישראלי מאז ימי הרגישות החדשה – וולמן עצמו; אריאל כהן, בוגר ספיר שבמהלך חייו נע בין הקצוות זה החילוני וזה הדתי-חרדי, והוא מהיוצרים המרכזיים היום של סצנת קולנוע חרדי, חדשה ושאפתנית, עם סרטו מי את.

סרטי הקולנוע התיעודי אותם אנו מציגים הם: פרדס כץ אהובתי, סרטו של ערן ברק, שמציג ללא מורא יחסים משפחתים וסביבתיים שעדיין מעוררים אי נחת גדולה בישראל של היום, שממשיכה להונות עצמה שהיא אירופה ושאינה מוכנה להכיר בחיים של השוליים כמרכזים ביותר בהוויה שלה; שיר ידידות של רפאל בלולו וסרט ערבית של אייל שגיא ביזוואי, שניים מהיוצרים שמביאים את עושרה ועומקה של התרבות הערבית למרכז הבמה, תרבות שהייתה אסורה במשך עשורים רבים; שניים מבוגרי ספיר עם סרטיהם החדשים – מיטל אבקסיס וסרטה שם. אב, אופיר ראול גרייצר עם מניין – שניהם מציגים נקודת מבט כואבת וביקורתית ששואלת אודות קיומם הישראלי דרך משפחותיהם, ביחס למקום בו הם שוהים – ברלין.

ולבסוף קולנוע הבוגרים שלנו – קולנוע דרום החדש, עם יצירות האנימציה, הקולנוע והטלוויזיה של אלו שיהיו, עם חבריהם מבתי ספר לקולנוע אחרים בארץ, במרכז היצירה הקולנועית בארץ. לצידם אנו מציגים את הפרויקטים המיוחדים של תלמידי התואר השני בסדנת מסע במדבר ובחבל מוראביה שבצ׳כיה – בעקבות האנשים השקופים שבצידי הדרכים; של תלמידי אנימציה תיעודית, שחלקם עבדו במתקן חולות בין מבקשי המקלט מסודן; פרויקט תיעודי של סדרת דרום – שמונה חודשים לאחר המלחמה שבקיץ, וההקרנות המסורתיות והאהובות של דקה דרום וּוידיאו דנס, פיצ׳ינג טלוויזיה ופסקול דרומי. כל אלו תוצרי העבודה האינטנסיבית של בית הספר לאמנויות הקול והמסך בספיר, שארבע מאות וחמישים סטודנטים ו-120 מרצים מקיימים במסירות אין קץ זה מעל לעשור.

ולכל היצירה הגדושה הזו מעטפת של מוזיקה ועוד המון מוזיקה ברחבת הסינמטק, שלא מפסיקה לרטוט כל השבוע, ולידה מתחם הפרינג׳ של צהלולים ברחבת העירייה של שדרות. עם סדנאות, מופעים, מסיבות וחגיגות לתוך הלילה, שלא נגמרות במשך חמשת ימי הפסטיבל, שכשמו כן הוא – חגיגה בלתי אמצעית, נטולת גינונים שפותחת עצמה בנדיבות לכל הבא להתארח ב׳אגורה׳ הדרומית שלנו, שאנו יוצרים עם כל השותפים החשובים והיקרים לנו בפסטיבל, ועם הסטודנטים שהם המנוע לכל היצירה הבלתי צפויה הזו, ששומרת על עצמה להיות נמר וחילזון, כלוב ועיר, חג ומרחב נדיר בארץ הזו.

להתראות בימי הפסטיבל.

פרופ’ אבנר פיינגלרנט
ראש בית הספר לאמנות הקול והמסך
מייסד ויוזם פסטיבל קולנוע דרום
המכללה האקדמית ספיר