סוף שבוע בגליל של משה מזרחי הוא סרט על יחסי אהבה-קנאה בין נשים לגברים, נושא המושל בכיפה בסרטיו. די אם נמנה את הקלאסיקות המוכרות אני אוהב אותך רוזה, הבית ברחוב שלוש, אבו אל-בנאת והסרט, היחיד של קולנוען ישראלי, שזכה באוסקר – כל החיים לפניו עם כוכבת הקולנוע הצרפתייה סימון סיניורה בתפקיד ראשי. סרטו של מזרחי שצולם בשנת 2008 הוא אלגיה על אהבה נכזבת. אומרים כי באמנויות הדרמה מתחילים בז׳אנר הטרגדיה, עוברים לקומדיה ומסיימים ביצירת פארסה. הפארסה עשירה, בדרך כלל, באלמנטים של קרנבל, והדמויות בה משורטטות בקווים גסים, על גבול הקריקטורה. אולם סרטו של משה מזרחי, בימאי הדרמה האנושית, לא נענה לאפיונים של הפארסה והוא עובר בנתיב של כאב, עצבות וחמלה– הנתיב הזוהר של אהבה נכזבת. הסרט נכתב בהשראת המחזה “הדוד וניה” של צ‘כוב, אמן הסיפור הקצר ומחזאי הטרגדיה-קומדיה. בסיפור הקצר שבעקבותיו נכתב המחזה, צ׳כוב נמשך אל האקדח המעשן, אל ׳דאוס אקס מאכינה׳, שבמכה אחת מסיים את העלילה הנפתלת. סצנות שיא בסרט הן סצנות סקס ויריות. כמו צ׳כוב במחזה, משה מזרחי אזוק בעבותות של וידויים, תשוקה ולקראת הסוף גם אלימות. מבוכת הדמויות לנוכח הרגשות הנחשפים. סרט בסגנון קלסי, שנענה לעיקרון שטבע אריסטו ב״פואטיקה״ על אחדות הזמן, המקום והעלילה. סופשבוע, חווה בגליל, קורות משפחה אחת. זיון חצי זיון, אקדח יורה ומחטיא.

עלילת הסרט מתרחשת במשק חקלאי אי שם בהרי הגליל, כשנה לאחר רצח רבין. ראש השושלת, פרופסור לאמנות (עודד תאומי), ואשתו הצעירה (מרינה שויף) מגיעים לביקור במשק של המשפחה המנוהל על ידי בנו (פיני טבגר) ובתו (שירי גדני) ועל ידי גיסו (שרון אלכסנדר), אחיה של אשתו הראשונה שנפטרה. אימו של הגיס ושל אחותו שנפטרה (חנה מרון), היא זו שיחד עם בעלה הקימה בעבר הרחוק את המשק בגליל. בהווה היא חיה במשק, לוקה בדמנציה או רק מעמידה פנים שהיא חולה. ״עד שנמות נישן, נחלום…״, היא מצטטת את המלט כשהיא צונחת לכיסא מסוחררת מריקוד ואלס עם הרופא בסיום ארוחת ערב משפחתית. רופא הכפר וידיד המשפחה (יגאל שדה) נקרא לטפל בפרופסור שמתלונן על מיגרנה ועל מיחושים בחזה. בתו של הפרופסור מאוהבת ברופא, אולם הרופא מאוהב באשתו הצעירה של הפרופסור. הוא מקיים אתה רומן בסתר, אלא שהיא לא תיפרד מן הפרופסור. ״למה את מענה אותי?״ שואל הרופא את אהובתו כשהם מתנשקים בסערת רגשות ותשוקה. הגיס גם הוא מאוהב באישה היפה שדוחה את חיזורו המגושם. אל תוך הבוקה והמבולקה מצטרפת קבוצת צעירים נוודים עם גיטרה. בנו של הפרופסור מתאהב בצעירה שהגיעה עם קבוצת הצעירים ואצל הזוג הצעיר צומחת אהבה של ממש. לקראת הסיום, הפרופסור מפתיע את המשפחה ברעיון לעדכון פיננסי שאמור להיטיב עם כולם. הוא מציע למכור את המשק ולעשות קופה, או לפחות לשדרג את חוות הבודדים לאתר צימרים. קנאתו של הגיס בפרופסור ואהבתו הנכזבת לאשתו לא נותנים לו מנוח. נסער מן ההצעה הבוטה של הפרופסור לחסל את המשק שאותו שיקם במו ידיו, נעלם הגיס לרגע וחוזר עם אקדח. המשק הוא נשמת אפו, כל מה שנותר לו. שתי יריות. אולם ידו של הלוחם הווטרן כבר לא מיומנת. האקדח לא פוגע במלומד ורק מוציא קצת האוויר מן הנאד הנפוח.

אולם התרה של העלילה באמצעות ניסיון לרצח לא פותרת את סבך היחסים הלא גמורים. המושג unfinished business, הלקוח מתחום הפסיכואנליזה, מתאר יחסים שטרם הבשילו לכדי מיצוי והם נמשכים במעין נים ולא נים, והנפש הולכת ומסתבכת בהם. לכאורה, מה החלטי וסופי יותר מיריית אקדח? אלא שבמקרה זה הירייה מחטיאה, גם את הפרופסור חמוץ הסבר, וגם את סבך הרגשות אשר בו מסתחררות הדמויות. כמו אצל צ׳כוב, גם בסרט של מזרחי החטאה והחמצה הם לב העניין. חיי הדמויות אינם אלא החמצה אחת גדולה. הפרופסור שוגה בחלום שנגוז – להיות גדול במדע הספרות, אשתו צעירה ויפה, אך קשורה בחבל הטבור אל התוקפנות הכבושה שלו ולא מעזה להתנתק מן הנוחות ומהשגרה אליהן הורגלה. רופא הכפר, אביר דמות היגון, מתחפר בעבודתו המקצועית ומסרב להשלים עם הידיעה המרה כי אהבתו לאשת הפרופסור תישאר אהבה נכזבת.

מאפיין משמעותי של ״עניין לא גמור״ הוא הימנעות, אשר בולמת כל התקדמות לקראת הגשמה, להשגת סיפוק ולהתנסות בהוויה שטרם התנסו בה. בדומה לשיטת תרפיה המכוונת את האדם להתנסות חדשה, לא לחטט בטראומות העבר, גם הסרט מהווה דוגמא של התנסות חדשה עבור הצופה. דמות אחר דמות בסרט נמשכת אל ההתנסות. אך זו לרוב מסתיימת בהימנעות, כניעה לאי-האפשרות, הימלטות מן המלאות של הרגש ומן המגע הגופני. סצנת הזיון של אשת הפרופסור עם הרופא בכרם הזיתים מלווה בהצצה של הגיס האלמן. כך מייצר הסרט הפרדה בין ״להיות״ לבין ״להיראות״. הרף עין בין התרחשות לבין הצצה. בעת שהנאהבים מבחינים במציץ בעודם מתעלסים, רגע הנראות שלהם לנוכח עיניו מלאות קנאה של הגיס הוא רגע ניצחון ההימנעות. במיתוס הבינַיימי על טריסטן ואיזולדה, זוג הנאהבים נימלט. הם נמים על הדשא ביער בעוד חרבו של טריסטאן מונחת חוצצת ביניהם. כאשר מגלה אותם המלך-המחפש, בעלה של איזולדה, הוא מביט בהם ומניח אותם לנפשם. בעיניו, החרב המפרידה בין הנאהבים מסמנת את האיסור על המימוש. כך בסרט, מחול התשוקה בא אל קיצו בלי לטבול בפלג המים של האהבה.

הרעב מהווה אופן מובהק של הימנעות, גם אם לרוב מתוך כורח. סצנות ארוחה רבות בסרט מסמנות לכאורה מעברי זמן מערב לבוקר וחוזר חלילה. בארוחה נשמע חרוזים ברוסית מפי אורח צעיר יליד מרוקו, חנה מרון תשאל את הצעירים ״מה אתם יודעים לעשות?״ ולתשובה של הנכד שלה ״לעשן״ היא תפטיר: ״לעשן, גם זה משהו… תעשו עשן, שלא נראה את הבושה… אבל תדעו לכם שמאחורי העשן אין לאן לברוח״. ״לאן לברוח״ מעלה אסוציאציה עם גיבור הרומן הרוסי של ג׳וזף קונרד ״מנגד לעיניים מערביות״. הסטודנט ראזומוב החשוד ברצח שר הפנים הרוסי נחקר בידי ביורוקרט של הצאר. ״אתה יכול לשלוח אותי מן החדר הזה לסיביר… אבל לטעמי כל העניין נעשה קומדיה, קומדיה של טעויות…״ מתריס הסטודנט הנאשם. החוקר מאזין ברוב קשב והסטודנט ממשיך בנחרצות: ״אני דורש את הזכות להפסיק… לפרוש מן העניין… פשוט לפרוש.״ הוא קם ופונה לצאת, בטוח כי החוקר ילחץ על כפתור נסתר והוא ייעצר ביציאה מן הבניין. אולם מאחור נשמע קולו השקט של החוקר הקורא לו בשמו המלא ״קירילו סידורוביץ׳״. הסטודנט מפנה את ראשו וחוזר ואומר מילה אחת: ״לפרוש״. החוקר עונה בקול רך במיוחד: ״לאן?״. כמו ברוסיה הצארית, גם כאן לברוח אין לאן. אולם האמירה של חנה מרון על רקע הנוף הפסטורלי ״מאחורי מסך העשן אין לאן לברוח״ מהדהדת את מלחמת לבנון השנייה שהתרחשה כשנתיים לפני צילומי סוף שבוע בגליל. מסך העשן שיצרו פצצות המרגמה בלבנון לא היה די סמיך להסתיר את הבושה על הרג חסר פשר של לוחמים צעירים ושל אזרחים. בחצר, חבורת האורחים הצעירים יושבים ושותים קפה. זה אחר זה הם מתוודים כי יסרבו להתגייס. הכרזה שהנכד מסרב לשמוע – הוא איבד את כף רגלו במלחמה והוא היחיד שימצא ריפוי באהבה.

בלילה על בקבוק קוניאק, הרופא והגיס יושבים בפינה אפלולית בחצר ומעלים זיכרונות. הם שירתו באותה יחידה. הגיס אומר: ״אנחנו מכירים כבר עשרים וחמש שנה… כיפור… אני זוכר אותך רץ בתוך האש תופת להציל את הפצועים שלי… כל הזמן אני חושב על זה. חושב, חושב, חושב…״. את המחשבות על המלחמה אי אפשר לעצור, כך הוא אומר. האנטי תזה למלחמה הם הדברים הקטנים של החיים. בסרט המלחמה הסובייטי צא וראה של אלם קלימוב, לנוכח הזוועות ופשעי המלחמה, הנער הגיבור ממלמל משהו כמו ״לאהוב, לשתות, לעשות ילדים…״ העולם של רוסיה הוא ״הדוד ואניה״ של צ׳כוב, אך באותה מידה הוא גם ״המלחמה הפטריוטית הגדולה״, מלחמת העולם השנייה. בשיחות בין הדמויות, הספרות מהווה משקל נגד לזיכרונות המלחמה. המלים הכתובות, בספרות ובפילוסופיה, באות לידי ביטוי בכרך של הפילוסוף היהודי-מזרחי, דרידה, שעובר מיד ליד. דרידה הוא פילוסוף של השפה, של ההתבטאות במלים, ובסצנה ספרו יוצר מעין קצר בין הפרופסור הדורש למצוא את הספר, לבין אשתו המחפשת אותו ולבין הגיס המעלעל בו לרגע קצר. המילים בסרט נאמרות, אך כמו מסך עשן הן אוטמות את מה שלא נאמר, את מה שהושתק. את מה שאפשר רק לחשוב ולדמיין.

באחת הארוחות, אשת הפרופסור נוטשת בהפגנתיות את שולחן הארוחה המשפחתית. ארוחה מסמנת תהליכי הטמעה, וכפי שמטמיעים בגוף את המזון כך מטמיעים בהסתכלות, בשמיעה ובמגע את נוכחות הזולת. בהתעקשות שלה להמשיך את הקשר עם הפרופסור מפגינה אשתו הימנעות קיצונית, היא מסרבת להתמסר לרופא. במקום זאת, היא נצמדת אל האיש חמור הסבר והודפת את אהבת הרופא. האם זו תשוקה לסיגוף והענשה עצמית או שמא הסתפקות נרקיסית באהבה עצמית? כך או כך, הדמות החושנית והנחשקת מייצרת מתח ואמביוולנטיות אצל הגברים החגים סביבה – הפרופסור, הרופא והגיס. כמו רפרפים אל האור, כך הם נמשכים אל הפנים הזוהרות שלה ואל צעיפי ״כן ולא״ בהם היא נעטפת. בלילות, ליד שולחן האוכל הארוחה היא אֵם שיחות הנפש. בתו של הפרופסור המאוהבת ברופא מאזינה לוידוי שלו. ״הביאו אתמול שלושה פצועים… תקרית אש בלבנון… אחד מהם היה זקוק לניתוח דחוף… היה ממש כמו ילד… מת לי על השולחן של הניתוחים בזמן שהרדמנו אותו…״ והיא אומרת ״אבל אתה לא אשם…״ והוא משיב ״כולנו אשמים.. כמו סאטורן אנחנו בולעים את הבנים שלנו…״ נשמע רחש, מישהו יורד במדרגות והרופא קם ומסתלק. מגיעה אשת הפרופסור בכותונת לילה עטופה בצעיף יפה. ״את אוהבת אותו?״ שואלת הבת. ״אני כבר לא יודעת״, היא עונה. ״את תעזבי אותו…״ ועוד אומרת האישה ״לפעמים אני מרגישה שאני לא חייה…״ וכעבור רגע ״מה אני אגיד?״ אומרת הבת שעיניה דומעות. הן מתחבקות ואז הבת מדברת ברגש רב על הרופא. ״למה שלא תדברי איתו?״ מקשה האישה. ״ומה את רוצה שאני אגיד לו?״ הפריים המשוטט מגלה ומסתיר, ולרגע בית האבן המוצק המתנשא בלב החורש הגלילי נראה כמו מבוך. אלה מבוכי הנפש שהולכים ונחשפים, בעוד הדמויות הולכות ומקשיחות, מתחפרות עמוק בשגרה המנצחת. אחרי סצנת היריות, לפני שהאורחים עוזבים, האישה והרופא ניצבים זו מול זה, היא מניחה את כף ידה על חזהו והוא מביט בידה המוארת באור בוקר ואומר ״את נוגעת בי״. והיא משיבה ״דבר אלי… תגיד לי משהו…״ והוא אומר ״נגמרו המלים…״. זה חוסר האונים של הרגש, אי האפשרות לכונן שינוי בנפש. גם מגע היד או החיבוק הנואש, אין בהם נוחם.

בבוקר לאחר שכולם נפרדו, יושבים בחצר הבת, הגיס והסבתא שקוטמת קצוות של שעועית ירוקה ומדי פעם מנמנמת. והבת אומרת: ״נסבול, נשמח ונסבול… ונגיד כל יום תודה על מה שיש… נמסוק זיתים ונעשה גבינות, נשתול פרחים ונזרע גזר, צנון ופטרוזיליה…״ והגיס מוסיף ״חסה…״ ברגע זה הסבתא מקיצה מן התנומה הקלה שאחזה בה. ״קרה משהו שאני צריכה לדעת?״ היא שואלת. והבת משיבה: ״נעשה ריבת חבושים… העיקר לעשות משהו.״ ברגע זה הלב השבור נוטה להיזכר בדברי קנדיד של וולטיר. לאחר שנדד בעולם והסתבך באהבות ומלחמות, הוא שב לאיסטנבול, קונה חלקת אדמה ואומר לחבריו: “Il faut cultiver son jardin”. כלומר, על האדם לעבד את גנו. הגן הוא הנפש וגם גינת האוהבים.