בספרה “המחלה כמטאפורה” כותבת סוזן זונטאג בהקשר של מחלת הסרטן בה לקתה: “כל מי שנולד מחזיק באזרחות כפולה, האחת בממלכת הבריאות והשנייה בממלכת המחלה. למרות שאנו מעדיפים להשתמש רק בדרכון הטוב יותר, במוקדם או במאוחר כולנו נאלצים, לפחות לפרק זמן, לזהות את עצמנו כאזרחיו של המקום ההוא, האחר”. דומה כי סרטיה של מניה אכברי מהווים טיול מודרך אל המקום ההוא, האחר. אכברי, שחלתה בעצמה במחלת הסרטן, עוסקת בלא-מודע של החברה האירנית, ומבקשת לפרום את ההבחנות שבין הבריא לחולה. בכריזמה נדירה ובתנופה קולנועית מהפנטת מבססת אכברי את מחלתה כאקט של ביקורת כלפי חברה גברית וכוחנית. היא חייבת את כוחה בין היתר למחלה, היא זו ששברה את רצף חייה, היא זו שקטעה את המובן מאליו והובילה אותה במסע אל הלא נודע, שבמהלכו נאלצה לוותר על מולדתה. הניתוח להסרת הגידול והגלות הכפויה מהמולדת מספרים את אותו הסיפור – חווית אובדן של איבר.
סרטיה של אכברי אינם פועלים על פי הנרטיב המקובל או בסדר אירועים כרונולוגי. סרטיה בנויים ומאורגנים לפי רצף אחר – הם בנויים מאפיזודות שהקשר ביניהם לא תמיד ברור מבחינה עלילתית. החיבורים העריכתיים מתבססים על ההיגיון הפנימי הלא מודע של הגיבורים. נקודת המבט מתארגנת על פי רוב סביב הגיבורה הראשית ומבטאת את עולמה הפנימי והחיצוני מבלי להבדיל ביניהם. אכברי עצמה משחקת בחלק מסרטיה ומעניקה להם נופך אוטוביוגרפי מובהק. הסיפורים בהם עוסקת אכברי הם קטנים, ובדרך כלל עוסקים במערכות יחסים בין נשים לגברים באירן היום. הצילום הוא אינטימי מאוד ונע על פני מספר קטן של שחקנים וסצנות. אכברי מבקשת לבנות דינמיקה מורכבת בין צוות השחקנים שלה, דינמיקה אינטנסיבית שמטרתה לשבור את הפער הקיים בין הדמות לשחקן המשחק אותה. המבע הקולנועי האחר והאישי כל כך שמאפיין את סרטיה מאפשר לה לעסוק בטבעיות בנושאים כמו מין, נאמנות, היריון והפלות במדינה שבה הדיבור על נושאים אלה עשוי להוביל לשלילת חופש.
מאניה אכברי נולדה ב-1974 בטהרן, אירן. ב-1991 החלה את הקריירה שלה כציירת, והציגה באירן ומחוצה לה בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות. ב-2002 חשפו היא, בנה ואחותה, פיסה מחייהם האמיתיים מול המצלמה של עבאס קיארוסטמי בסרט “עשר”, שהציג בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן. בשנה לאחר מכן היא יצרה סרט תיעודי בשם “קריסטל”, שעסק באישה כורדית שפולטת מגופה גושי קריסטל. בשנת 2004 כתבה, כיכבה וביימה את סרטה העלילתי הראשון” 20 אצבעות”, שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע הדיגיטלי של ונציה. בין השנים 2004–2007 היא יצרה שישה וידיאו ארטים קצרים תחת הכותרת: “עצמי”, “הדחקה”, “חטא”, “בריחה”, “פחד” ו”הרס”. הסרטים הוצגו בפסטיבלי קולנוע רבים ביניהם פסטיבל לוקרנו, ובמוזיאונים כמו טייט מודרן. בשנת 2007 היא אובחנה כחולה בסרטן השד. אכברי ביימה ושיחקה בסרטה העלילתי השני, 10+4″”, סרט המשך ל”עשר” של עבאס קיארוסטמי ארבע שנים אחריו, בסרט חושפת אכברי את מחלת הסרטן בה חלתה ואת ההתמודדות שלה עם המחלה. הסרט הוצג בהצלחה בפסטיבלים רבים כגון סן סבסטיאן וזכה בשלל פרסים.
לאחר המאבקים הפנימיים באירן של 2010 היא יצרה סרט תיעודי שעסק בהוצאתו להורג של בהנוד שוג’עי, שכותרתו ” 30 דקות ל-6 בבוקר”. למרות שהאווירה סביב תעשיית הקולנוע באירן נעשתה יותר סגורה ומבוקרת, החליטה אכברי ליצור ב-2011 את סרטה העלילתי השלישי באורך מלא, “אחת.שתיים.אחת”, שהוקרן בהצלחה בפסטיבלי קולנוע ברחבי העולם.
באותה השנה, היא החלה לעבוד על הסרט הבא שלה, שכותרתו במקור הייתה “לנשים אין שדיים”. היא כתבה, ביימה ושיחקה גם בסרט זה. במהלך צילומי הסרט מספר יוצרי קולנוע אירנים חשובים נעצרו, והמדינה החלה להגביל באופן משמעותי את חופש הביטוי. אכברי החליטה, לאור המצב הקשה, לעזוב את אירן לתמיד עם סרטה. היא סיימה את הסרט בלונדון בשנת 2012 ושינתה את כותרת הסרט ל”מטהרן ללונדון”.