אלכסיי גרמן (1938–2013) הוא אחד הבמאים האמיצים והבלתי מתפשרים ביותר בתולדות הקולנוע הרוסי. גרמן ביסס את הקריירה שלו בשנות ה-70 כאחד מקבוצה של במאים חשובים שעבדו באולפני לנפילמס המפורסמים בלנינגרד. היוצרים בלנינגרד נהנו בדרך כלל מחופש רב יותר מאשר חבריהם שפעלו במוסקבה תחת השגחתו של השלטון המרכזי. אולם גרמן, על אף שנהנה מחופש יחסי עדיין סבל מהתנכלויות חוזרות ונשנות מצד השלטונות שעיכבו את סרטיו, צנזרו אותם ואף החרימו אותם.
גרמן זכה להתעלמות כמעט גורפת בעולם המערבי, לעומת במאים אחרים בשיעור קומתו כמו אנדריי טרקובסקי המפורסם. גרמן יצר לעצמו סגנון ייחודי, שמתאפיין בצילום דינמי ומהפנט בשחור-לבן. סרטיו רוויים בתנועה מתמדת ובשוטים ארוכים ומורכבים, ששימשו השראה ליוצרים כמו מרטין סקורסזה ובריאן דה-פלמה. העולם הקולנועי שיצר הושפע עמוקות מתוצאותיה הנוראיות של מלחמת העולם השנייה ולפיכך הוא מהול באלימות, בשפה גסה וביחס בשימוש בכוח.
גרמן נולד ב-1938 בלנינגרד לאצולה התרבותית של רוסיה הסובייטית. הוא בנו של הסופר, המחזאי, העיתונאי והתסריטאי היהודי, יורי גרמן, שהתרועע עם אושיות פוליטיות כמו סטלין וגורקי. אין ספק כי השפעתו של האב ניכרת בסרטיו של גרמן, וחלקם אף מבוססים באופן ישיר על טקסטים שכתב האב. גרמן הצעיר למד קולנוע ותיאטרון תחת שרביטו של גריגורי קוזינצב הגדול. הוא החל את דרכו כמתלמד בשיטת האולפנים הרוסית וגדל בהדרגה להיות יוצר בזכות עצמו. גרמן פיתח את יצירתו בשותפות עם אשתו, סבטלנה קרמליטה, שהייתה גם התסריטאית הראשית של סרטיו. הוא מת במפתיע ב-2013 מסיבוך לבבי, ממש רגע לפני שסיים את סרטו האחרון שעליו שקד כ-14 שנים, “קשה להיות אלוהים”. פרויקט שאפתני זה, שמבוסס על ספר המדע הבדיוני, שנכתב ב-1964 על ידי האחים ארקדי ובוריס סטרוגצקי. הסרט, שאותו לא זכה גרמן לחלוק עם קהלו, מהווה מעין סיכום קולנועי של מורשתו. זוהי יצירה אלימה, קודרת ומהפנטת, שממשיכה להדהד בראשו של הצופה הרבה אחרי הצפייה.