הקרנה בנוכחות הבמאי.

הנרטיב והפואטי מתמזגים בסרט זה, שהוא ללא ספק הסרט החידתי ביותר מבין סרטיו של פונטן עד היום. התחכום בבימוי הוא לא רק מושלם אלא חיוני להעברת חיי הרוח של שתי הדמויות הראשיות ללא מילים. בדרמה אדיפלית זו הטירוף נוכח בכל סצנה, כמו גם תפיסתו של פזוליני על קולנוע של שירה.

האם מתרחק מעט מהבהירות התיאורית המתבקשת של העלילה הקולנועית במובנה המסורתי. זאת על מנת להפוך לאגדה מזן נדיר בה המצלמה “משכפלת” את חווית הדמויות ובכך מדללת את העלילה כדי להפכה לשירה. כדי לסכם את העלילה מספיק לומר שסוניה (האם) היא שתיינית ולוקה בהזיות, ויונתן (הבן) מנסה להחליט האם להמשיך בחייו או לטפל באמו. היפוך התפקידים ברור: האם אינה מסוגלת להכיל את המציאות והבן מגונן עליה מפני מחלת הנפש, שהופכת אותה חסרת אונים. הפעולות מינימליות: האם נכנסת לרכבת כדי לחפש את בעלה (שלעולם לא נראה על המסך) בעוד הבן שומר על הסדר בבית ונהנה, ככל הניתן, מאהבת זוגתו.

רוג’ר קוזה, פסטיבל הקולנוע FICUNAM

צוות

מפיק: סטלה צ'רניאקיץ' | תסריט: אלישיה סילבה ריי, גוסטבו פונטאן | צילום: דייגו פולרי, גוסטבו צ'יפינו | עריכה: מרקוס פסטור