– ד”ר יעל מונק –

“עגלה עם סוסה בשדה תרוץ”. שורה זו, הלקוחה משירו של אבשלום כהן, שהיה אחד השירים העבריים הפופולריים בשנות החמישים, מקבלת משמעות אחרת בסרטו של רובי אלמליח, שמן על מים. אמנם ישנה עגלה, ואמנם ישנה סוסה אך השדה הפך לדרך סלולה במרכזו של יישוב ורק גיבור הסרט, כמימש אוזן, נותר עגלון בעולם ששינה את פניו. אין אנו יודעים עליו דבר, למעט מה שנמסר לנו בכתובים בתחילת הסרט: משפחת אוזן עלתה לישראל בשנת 2006 מהאי ג’רבה שבטוניסיה והתיישבה במושב בית הגדי שבדרום הנגב, מושב שהוקם על ידי יוצאי האי ג’רבה בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת. מה שמצטייר תחילה כמהלך טבעי של איחוד קהילה – צאצאי קהילה של יוצאי ג’רבה יקלטו משפחה של עולים מאותו האי– מתגלה כתמצית הטרגדיה של המעברים הבין-דוריים והבין-תרבותיים המטלטלים את העולם הראשון והעולם השלישי מאז תום הקולוניאליזם באמצע המאה הקודמת.

עם זאת צריך לזכור שהמקרה של האי הטוניסאי ג’רבה הוא מקרה ייחודי משום שהתקיים בו רצף של חיים יהודים כמעט מאז ימי בית שני, והתהפוכות שידעה הארץ טוניסיה כמעט ולא פגעו באי הקדוש ליהודים רבים. עדות לשורשים העמוקים של אותה קהילה בטוניסיה ניתן למצוא במינוי פוליטי שנעשה לאחרונה, כאשר לאחר המהומות הגדולות, ראה ראש הממשלה לנכון למנות שר תיירות יהודי מהאי ג’רבה, רנה טרבלסי.1 ועוד דבר: אין זה מקרה שיהודי מונה לשר תיירות ולא לשר לענייני מיעוטים, למשל.  מבט לא יהודי על האי יגלה שם לא רק את אחד מבתי הכנסת העתיקים ביותר בעולם היהודי (la Ghriba) אלא גם אתר נופש מדהים לתיירות מערבית, עם בתי מלון מפוארים שלא היו מאכזבים שום אוליגרך בחופשתו. 2

הבהרה אחרונה: המושב הדתי שאליו הגיעו גיבור הסרט ומשפחתו נקראבֵּית הַגַּדִּי והוא נוסד בנובמבר 1949 בנגב הצפון־מערבי, מזרחית לעיר נתיבות. ב-1951 הובאה למקום קבוצה של עולים מן האי ג’רבה אשר שכנו במעברה שהייתה בקרבת מקום. על פי הרשום באתר המושב, מתגוררים בו כ-680 תושבים דתיים, מסורתיים וחילוניים.

כל המידע הזה יכול היה לסייע לסרטו של אלמליח להיות מובן יותר לצופה, ולפענח משהו מתחושת הזרות שלא לומר העוינות הגלויה השוררת בין הגיבור לבין תושבי המושב. ללא הידע הזה מצטיירת תחילת הסרט, על העגלה והסוסה המפלסת את דרכה בין הג’יפים החדשים, כמקרה בוחן של אנתרופולוגיה חזותית. הניגוד בין העגלה, שמסמלת את העולם שקדם למודרנה, לבין המרחב האורבני זועק את השבר. ואם לא די בכך, אז הגיבור שר תוך כדי נסיעתו את סיפור המעשה האומלל של עלייתו ארצה בערבית טוניסאית. במילות שירו הוא חוזר על הצירוף “שמן על מים”, המטפורה היעילה ביותר לניתוק הבלתי ניתן לגישור שמאפיין את יחסיו עם סביבתו, מטפורה שגם תעניק לסרט את שמו. הגיבור השר את סיפור חייו הוא תחבולה המוכרת מהתרבות העממית. היא נועדה להעניק אקספוזיציה קצרה ובסופו של דבר יוצרת ריחוק יותר משהיא מקרבת. אמנם סיפור זה אינו מובא בגוף שלישי, אבל הסלסולים המלווים את קורותיו של אוזן בהחלט מעניקים לו, כפי שיובהר בהמשך, מעמד של דמות מהאגדות, אפשר לומר מהאגדות העצובות והמאוחרות של העם היהודי המתחדש בציון.

 הקו האנתרופולוגי הזה יישמר בתחילת הסרט, כשהבמאי מחפש – וכנראה מוצא ללא קושי רב, את המראות האקזוטיים בחייו החדשים של גיבורו אוזן. סצנת שחיטת התרנגולות, המזכירה יותר מכל את סרטו של אמיר קוסטוריצה, שעת הצוענים (1988) , הבישול של הקוסקוס הטוניסאי ושתיקת האישה במטבח – כל אלה בונים אווירה זרה ומוזרה ומעוררת אצל הצופה ציפיות למעשה כשפים. אך לא כך הדבר. בצד חיות המשק, מביא הבמאי אלמליח טרגדיה שאינה פונקציה של המקום אלא של הזמן. המקום הוא כידוע מושב שבמקורו נבנה על מספר רב של עולים מהאי ג’רבה.  אך הזמן עשה את שלו, ומי שכיום מספרים על האפליה שחוו כמזרחים עם בואם ארצה, אינם יכול לרתום את הדברים לעובדות הלכה למעשה,  שמציירות את המושב  כעשיר במידה סבירה ובעיקר מודרני.

אולי משום כך האפליה העדתית, והמושגים הנלווים אליה כגון “ישראל השנייה” , אינם קיימים בסרטו של אלמליח, והדחייה של המשפחה אינה על רקע שורשיה המזרחיים, אלא על רקע אי התאמתם לרמת החיים המתקדמת של המושב (ואי אפשר שלא להיזכר כאן בדבריה של זהרירה חריפאי בתפקיד מזכירת הקיבוץ ב”סלאח שבתי” המבקשת ממנו להתאים את עצמו לחיים המתקדמים של הארץ). לאמור, הבעיה כאן אינה עדתית אלא של מקרה בוחן של התנגשות בין ציביליזציות.3

נחזור לתלאות גיבורנו. כסרט מעקב, מלווה שמן על מים את משפחת אוזן על אדמת מדינת ישראל. חלום החקלאות וגידול הבקר, שאותו גיבש האב עוד באי הולדתו, משתנה לנגד עיניו (הבן עצמו מודה שהוא מתכוון לפתוח כאן מחלבה). אך קשה ממנו הוא הנידוי החברתי שהוא חווה. מסתבר שאנשי המושב אינם ששים לקבל אליהם את מי שהקדמה רחוקה ממנו מאד. בין אם משום החשש לערך הנדל”ן שלהם ובין אם משום שאינם רוצים להישיר מבט לעָבָרם ולעולם המודחק שקדם לעלייתם (או עליית הוריהם או סביהם) ארצה, תושבי בית הגדי מסייעים בהפיכת סיפורה של משפחת אוזן לטרגדיה, שבמהלכה האב מאבד מסמכותו הפטריארכאלית והבנים ניתקים מתחושת השושלת ומוצאים עצמם מפתחים חלומות זרים בהתאם לרוח הישראלית.

שלב אחר שלב עוקב אלמליח אחרי המשפחה הנאבקת בביורוקרטיה חסרת פנים כדי לשרוד בביתה בישראל, שהוא כל רכושה עלי אדמות. הם אינם יכולים לחזור לג’רבה כי כבר השקיעו את כל הונם בבית במושב, ומדינת ישראל, שבחסותה הגיעו ארצה, כבר הפסיקה להתעניין בהם. לאורך הסרט הילדים מתבגרים, הבן מקבל תעודת בגרות עם ציון נכשל בבגרות בלשון (“מה זה לשון?” שואלת האם. “גם אני לא יודע”, עונה הבן שנכשל בבחינה) ויוצא לבלות בדיסקוטק, האח הבוגר מסיים את השירות הצבאי ומתחיל את חייו הבוגרים בארץ, והבת הקטנה, שאינה מרבה לדבר, מחליפה את לבושה מחצאית החינוך הדתי למכנסיים צמודים.

העולם של משפחת אוזן משתנה ורק האב נותר מאחור, חסר כוחות וחסר יכולת להשפיע על העולם. בשיאו של הסרט מתנהל מעין עימות ארוך בין האב לבנו הבכור. זהו למעשה לב הסרט: הדמויות מופיעות בו בצילומי תקריב המעצימים את האותנטיות של הדרמה. בתוך העריכה המהירה של פני האב ובנו הבכור משובצים מבטיה השותקים של האם הנקרעת בין שני הגברים בחייה – אבי ילדיה ובנה הבכור (היא אף מעזה לומר בתוך הוויכוח, שתמיד היה ילד טוב). האב מבכה את העובדה שנזנח על ידי ילדיו ובראשם על ידי בנו הבכור, אשר לטענתו פתח בינתיים חנות תכשיטים ועל כן אינו עוזר לו עוד. הבן מתקן אותו ואומר שהקדיש לו את כל חייו ותמיד היה כאן כדי לעזור לו עם חיות המשק. בסצנה הזו אין כעס אלא רק עלבון, ועל כן  השיחה בין השניים הופכת במהרה לדיאלוג של חרשים, ומאחוריו אהבה גדולה שיכולה להתקיים רק בין אב לבנו בכורו.

אבל ההולכה התסריטאית האמיתית היא לקראת המשפט שבו יוכרע גורל ביתה של משפחת אוזן. השכנים תובעים לגרשם או לחלופין שישלמו למושב סכום כסף של 150 אלף דולר, והאב שלא הכיר תופעה כזו בארצו, נאלץ להתמודד עם הקפיטליזם הגואה במולדת היהודים. ברגעים אלה הבן חוזר אליו ומקבל החלטות מתוך היכרות (או הפגנת היכרות לפחות) עם העולם החדש. הוא מציע לו לקחת משכנתה כדי לכסות את החוב ולהישאר בינתיים בדירה. האב שהוביל את עגלתו בגאווה בתחילת הסרט נראה עתה מובס לצד בנו שהפך לסוחר ישראלי. בסיום הסרט, עומד האב בפני התחלה חדשה או לפחות שלב נוסף בהשתלבותו בארץ: חיים בחוסר ודאות ובצל משכנתה.

כך, במהלך סרטו של אלמליח, מתרחש לנגד עינינו חילוף דורות של מהגרים, מדור האבות עמוס בנכסים הסימבוליים של העולם הישן (בעיקר האמונה) לדור הבנים שאינו מאמין בנכסים סימבוליים אלא בחומר – ואולי הסמל המובהק ביותר לכך הוא האייפון הנשלף בכל רגע, ואפילו מוגש לאם בעת המשפט כדי שתקרא את התפילה להצלחת האב. אבדן הנכסים הסימבוליים אינו מעיד רק על אופייה של מדינת ישראל, שמבקשת להידמות למדינות המערב ולא להישען על שורשיה במזרח, אלא גם על ניצחון הרעיון הקולוניאליסטי בעל השליחות המתרבתת, שאפיין את מדינת ישראל בשנות החמישים של המאה הקודמת. והנה מגיע גיבור הסרט, אוזן, האיש שצמח מתוך מרחב שמחוץ לזמן, האי ג’רבה ששימר את דפוסי החיים היהודים במשך אלפיים שנה, ומגלה שמדינת ישראל הוקמה על ידי יהודים אחרים במטרה להפוך את עם ישראל לאחר. אך באין הגדרה ל”אחר” למעט התיוג השולל את הגלות, הצליחה  מדינת ישראל להפוך את כלל היהודים לאנשים זרים ומנוכרים על פי מיטב המודל המערב-אירופאי (שנשחק בעשורים האחרונים עם התגברות ההגירה מהעולם השלישי לאירופה). ובעוד הגיבור נאבק בשֵדֵי הביורוקרטיה, הקדמה הישראלית משתלטת על חיי ילדיו – בלבוש, במרחבי הבילוי ובטכנולוגיה. מסתבר שבשנות האלפיים אי אפשר להפסיק את מכונת הקדמה. אי אפשר גם לשקם את חזון הסולידריות היהודית שמכרו ליהודים בגולה בימי ההגירות הגדולות. על כן ניתן להגדיר את האבל והמלנכוליה העולים מהטרגדיה של אוזן, גיבורו של אלמליח, כטרגדיה של מי ש”נופל מחוץ לזמן”, כשם ספרו של דוד גרוסמן.

 
 

ד”ר יעל מונק מרצה בכירה באוניברסיטה הפתוחה, חוקרת קולנוע ישראלי ומגדר.

 


 
1הסטוריית היהודים בטוניסיה – ויקיפדיה

2כפי שיעיד האתר הזה, שהוא רק אתר תיירות אחד מיני רבים

3סמואל הנטינגטון, התנגשות הציוויליזציות, ירושלים: הוצאת שלם, 2003