– יונתן בר גיורא וערן סיסם –

כדי להבין באמת את סוד הקסם האנדלוסי – חייבים  לראות את התזמורת האשדודית, כלת פרס ישראל, בפעולה על במה. יעקב בן סימון, המנכ”ל, מגדיר בחיוך את החוויה :”זה כמו בפילהרמונית – רק יותר שמח”. בלי להמעיט מערך השמחה (והאנרגיה וההומור) – האמת הרבה יותר רחבה: מדובר בקונצרטים מרתקים, מגוונים מוזיקלית, הנעים על קשת רפרטוארית שמתחילה בתור הזהב בספרד ומגיעה עד ליצירות טריות, חלקן בלתי אנדלוסיות בעליל, שנכתבו לפני חודשים ספורים על ידי סטודנטים שנה ג’ של מסלול פסקול

אבל הרפרטואר הוא רק חלק מהעניין. הקונצרטים עצמם גדושים באירועים חד פעמיים, שמתרחשים ספונטנית, כמו בכל מופע טוב, כתוצאה מהמפגש החד פעמי עם הקהל שהגיע באותו ערב לאירוע. המאזינים מגיבים לקטעי הסולו, לאלתורים ולמחוות בקריאות רמות, מחיאות כפיים וקולות עידוד. זה לפעמים נשמע (כמו במקרה של נגן הקמאנצ’ה הנפלא ממרוקו, שאת שמו אסור להזכיר) כמו קונצרט ג’אז, ולפעמים (כמו במקרה של הזמרת הכריזמטית ריימונד אבקסיס) כמו מופע רוק. נוסיף לזה את האלמנט הפוליטי – עצם ההבאה של אמנים רמי מעלה ממדינות צפון אפריקאיות  לקונצרטים משותפים בונה גשר של שלום והבנה יותר מאלפי נאומים וניירות עמדה, ומעל הכל מרחפת  המחויבות להטמעה של תרבות שלא זכתה מעולם, בלשון המעטה, להכרה הממסדית הראויה בישראל.

בלוח הקונצרטים של התזמורת אפשר לגלות התחדשות מתמדת – אינספור ניסיונות אמנותיים, חלקם לא מובנים מאליהם בכלל, לשיתופי פעולה (מפייטנים ותיקים כמו חיים לוק, דרך יוצרים כמו דני סנדרסון, ברי סחרוף ואהוד בנאי, ועד מבצעים כמו דוד ד’אור). המכנה המשותף של כל אלה הוא הממד השוויוני של שיתוף הפעולה. התזמורת עושה צעד לכיוון האמן, אבל האמן עושה במקביל צעד לכיוון התזמורת, מבצע פיוטים עתיקים, וצובע את הרפרטואר הקבוע שלו  בצבעים חדשים, לעיתים מפתיעים מאד.

בחמש השנים האחרונות, לאחר משברים ותהפוכות, האיש שמנווט, יוזם ועומד מאחורי כל הפעילות הענפה הזו הוא מנכ”ל התזמורת, יעקב בן סימון, וזאת בגיבוי מלא של ראש העיר אשדוד, דר׳ יחיאל לסרי, ממייסדי התזמורת.  בן סימון קיבל אותנו לריאיון במשרדו ביום מרגש במיוחד, היום שבו ערכה התזמורת חזרה גנרלית לקראת הקלטות של שבעה פסקולים חדשים שנכתבו על ידי הסטודנטים של מסלול פסקול לסרטי גמר של מכללת ספיר. אחד המלחינים הצעירים, ערן סיסם, הצטרף אלי לריאיון  (כמובן רק אחרי שהתזמורת סיימה לשביעות רצונו המלאה את החזרה על הקטעים שכתב לסרט בלי נדר)

יונתן: כמו שכל קונצרט שלכם, יהיה זה עם דני סנדרסון, ליאור אלמליח או כוכבי דה ווייס, מתחיל עם קטע אנדלוסי קלסי – נראה לי שנכון לפתוח גם את הריאיון הזה עם כמה מילים על הזיקה המיוחדת שיש לכם לשימור וקידום המסורת האנדלוסית.

יעקב בן סימון: אכן, הרעיון המרכזי של התזמורת היה ונשאר לחדש, לשמר ולקדם מסורת ארוכת שנים של פעילות הקשורה למוזיקה הזו, פעילות שבעולם היא מאוד רחבה, ובארץ התקיימה בעיקר בחדרי חדרים. בבתי הכנסת, בשמחות, באירועים פרטיים. אבל זוהי רק נקודת הפתיחה שלנו.  מוזיקה אנדלוסית קלאסית היא מאוד נישתית. במרכזים מאד גדולים כמו מרוקו ואלג’יר, ניתן לקיים תזמורות וקונסרבטוריונים על טהרת המוזיקה הזו. אצלנו, המוזיקה האנדלוסית היא מטרייה להרבה יותר מאשר רק היצירות הקלסיות שנכתבו לפני כשבע מאות שנה. המטרייה הזאת מכסה קשת רחבה של אלמנטים: נוסטלגיה, מסורת, פולקלור וגעגועים ונותנת להרבה אנשים בית, והמשימה להחיות את המוזיקה, את התרבות, משמעותית ביותר למספר עצום של ישראלים – שבאים בקביעות לקונצרטים שלנו.  אז נכון, לא כולם מכירים את “שירת הבקשות”, לא כולם צמחו על ההארדקור האנדלוסי עם הטעמים והפיוטים הנכונים וכו’. אבל הצלילים האלה מזכירים לרבים שמחות, אירועים ומנגינות שחוו בילדותם, ואלה משפיעים עליהם עמוקות.

ערן: אז את מה עוד מכסה המטרייה שלכם?

יעקב: אתן דוגמא. יש במוזיקה ז’אנר שנקרא שע’בי, המוזיקה העממית. היא לא קשורה למוזיקה האנדלוסית, אבל אנחנו שרים ומנגנים אותה ומביאים אותה לידי ביטוי בתוך התזמורת, כי מבחינתנו היא חלק מאותה מטרייה של פולקלור. זאת אומרת, אם היינו  מתמקדים אך ורק במוזיקה האנדלוסית זה היה הרבה יותר מצומצם והרבה יותר מורכב, ובעצם היינו נותנים רק חוויה מוסיקלית. נכון, זה כוכב הצפון שלנו, אנחנו מקפידים עליו ומשמרים אותו. אבל אנחנו מתייחסים גם לכוכבים נוספים שישנם בשמיים…

יונתן: אבל הפתיחה היא תמיד נאמבר  אנדלוסי טהור.

יעקבהקרוי בשפתנו תושיא. כן, זו הדרך שלנו לפתוח את הקונצרט ויש בזה הצהרה מסוימת על זהותנו. נפתח ביצירה קלאסית ונמשיך עם רפרטואר מגוון ושיתופי פעולה.

יונתן: השנה אתם נועלים את פסטיבל דרום עם מופע שלכם ושל ריימונד אבקסיס. ראיתי את המופע המחשמל באמת הזה באולם מפוצץ באלף איש במוזיאון תל אביב. היא ממש רוקרית – ריימונד. איזה אנרגיות וכריזמה יש לאישה הזו. ספר קצת עליה. איפה היא ממוקמת על הסקאלה האנדלוסית?

יעקב: שיתוף הפעולה הזה, שנשמע על פניו, למי שלא מכיר באמת אותנו ואותה, הכי טבעי שיש, למעשה ממש לא מתבקש. ריימונד שייכת למוזיקה השע’בית העממית, שמתקיימת יותר באירועים, שמחות וכו, ופחות באולמות הקונצרטים. היא הופיעה לראשונה אתנו רק בשנה האחרונה, וזה אחרי כעשרים שנות קיום של התזמורת. אנחנו מאמינים שלמרות השתייכותה לז’אנר העממי – היא עדיין מבחינתנו אמנית רבת עצמה, היא אייקון לתרבות ולמסורת צפון אפריקאית והיא סמל להרבה מאוד אנשים, וגם לנו, ומכיוון שכך אנחנו רואים את המופע הזה כחלק חשוב מהרפרטואר שלנו.

ערן: התזמורת שלכם לא עוסקת רק במופעים, אלא מקיימת בעצם מפעל הנצחה לתרבות שלמה

יעקב: אנחנו אכן עוסקים במשימות שהן הרבה מעבר למשימות של תזמורת רגילה. הן כוללות  הקלטות, תיעוד, כתיבת עיבודים – הכול על מנת להמשיך ולשמר את המוזיקה הזאת, שאגב, נוצרה ועברה מדור לדור, ללא תווים. במקביל אנחנו מנסים להנחיל את התרבות הזו גם לצעירים שמעולם לא נחשפו לצלילים האלה. זה אומר המון פעילות עם ילדים ונוער. בשנה שעברה התחלנו בתהליך של עונת מנויים לילדים, תחת הכותרת “האנדלוסית לילדים”. אנחנו עושים המון פעילויות בגנים ובבתי הספר ובמרכזים קהילתיים. במקביל אנחנו מקיימים גם שיתופי פעולה עם מרכזים אקדמיים כמו שלכם בספיר. הדברים האלה מאוד חשובים לנו כחלק מתהליך השימור, ועומדים כמובן בקנה אחד עם המטרות שלשמן הוקמה התזמורת מלכתחילה על ידי חבורת צעירים שוחרי פיוט, שבחרה לקדם  את התרבות הזאת.

יונתן: ואיך משלבים בתוך האידיאולוגיה את שיתופי הפעולה חוצי הגבולות?

יעקב: המוזיקה האנדלוסית נודדת כמעט שמונה מאות שנה, אם לא יותר. בכל מקום אליו היא מגיעה היא מושפעת מסביבתה החדשה. אפילו במרוקו אתה יכול להבדיל בין  המוזיקה האנדלוסית בצפון לבין זו שבמרכז. בצפון אתה יכול לשמוע השפעות מספרד, פלמנקו וכו’. דבר דומה קורה בארץ. אנחנו חיים בתוך ישראל, ובאופן טבעי מושפעים מאמנים מקומיים, אנחנו קשובים, אנחנו מאתגרים את עצמנו. זה היופי של האמנות, של המוזיקה. אנחנו רואים את עצמנו כאמנים, שכל הזמן מנסים להסתקרן, לבדוק ולחדש.

ערן: ובכל זאת – כל אחד יכול לשתף אתכם פעולה?

יעקב: אין לנו עניין להיות להקת ליווי. לבוא ולהגיד: האנדלוסית הופיעה עם שרית חדד או עם שלום חנוך. זה לא מה שעושה לנו את זה. כשנוצר קשר עם אמן כלשהו, הרעיון הראשוני הוא לנסות למצוא את הדיאלוג האמנותי בינינו. איפה הוא בא אלינו ואיפה אנחנו אליו. מהי השפה המשותפת בין המוזיקה והשירה שלו לבין המוזיקה שלנו, ואיך כל זה יכול לבוא לידי ביטוי על הבמה. לפעמים זה מצליח ולפעמים לא, אבל זה, כמו בכל תהליך יצירתי, חלק מהאתגר האמנותי.

יונתן: תן דוגמא לדרך שעשה אמן לקראתכם

 יעקב:קח את אביתר בנאי, שניפגש עם הפייטן מני כהן ולמד איתו פיוט –  זה דיאלוג.

או ברי סחרוף, שלאחר שנתיים של ניסיונות הצלחנו לבנות מפגש סביב הפרויקט שלו “אדומי השפתות”, שעוסק בשירתו של רבי שלמה אבן גבירול, וכך מצאנו  שפה משותפת סביב שירת ספרד – זה דיאלוג.

גם במופע הנוכחי עם סנדרסון הצלחנו למצוא דיאלוג מוסיקלי סביב יצירותיו. זה מרתק ומרגש כשזה מצליח.

יונתן: בעיניי שיתוף הפעולה עם סנדרסון  טבעי ביותר. “יו יה”, “שיר המחירון”, “משה כן משה לא” וכמובן “התמנון האיטר” הם טראקים עם אלמנטים ערביים לגמרי. אני חושב שזה גם אחד המרכיבים הסודיים החשובים בהצלחה העצומה של כוורת.

יעקב: אז זהו, רק בדיעבד, אחרי שישבנו איתו והוא בא לקונצרט והסביר מה שהוא חושב, מה שאנחנו לא ראינו, הוא הדליק אותנו  והלכנו על זה.

ערן: ואיך מגיבים חובבי ה”הארד קור” האנדלוסי לכל הנסיונות האלה?

יעקב: כמו בכל גוף רפרטוארי שעוסק במוזיקה או בתיאטרון, תמיד יהיו אלה שיאמרו “מה זה קשור?”. ב”הבימה” יהיו אלה שיגידו, “זה לא תיאטרון קלאסי”, “אנחנו רוצים רק שייקספיר כל העונה”. אצלנו יש כאלה שרוצים  שננגן רק מוזיקה אנדלוסית, או רק שיתופי פעולה עם אמנים ממרוקו. אבל אנחנו  אוהבים מאוד את החיבור עם הישראלים. אנחנו בתוך כל עונה מנסים לתת מגוון שנוגע בזוויות והיבטים שונים של המוזיקה האנדלוסית, מהנגיעות של הפלמנקו ועד הישראליות הכי עדכנית. אנחנו חיים פה ומושפעים מהמוזיקה הישראלית, אם זה רוק, פופ או מוזיקה קלאסית.

יונתן : איך הממסד התזמורתי בארץ מגיב למהפכה שאתם בעצם המבשרים שלה? בכל זאת, בא לאולם הקונצרטים בחור חדש, עם מופעים מפוצצים, חיים, מלאי שמחה ואנרגיה?

יעקב: לא בקלות. יש כאלה שרוצים להשאיר אותנו בתוך הנישה הקטנה של הרכב קטן שעושה  מוזיקה אנדלוסית, ולשים וי ממסדי של “תקצבנו אתכם”, ויש כאלה שמפרגנים. לתזמורת יש צוות נפלא שהוא כמו יחידה מובחרת. כל אחד נותן את כל כולו. מאנשי ונשות השיווק וההפקה, דרך הצוות האמנותי המובחר ועד לעורף המשרדי החזק. כל אלו יחד הביאו למהפיכה שהתזמורת הזו עברה בשנים האחרונות. הגיבוי והתמיכה של עיריית אשדוד והחברה העירונית לתרבות מעניקים את השקט והבסיס לעבודה אמנותית ויצירה ולהצלחות התזמורת. התוצאות ניכרות לעין: האולמות שלנו מלאים. יש לנו 5000 מנויים, אנחנו מופיעים בכל הארץ. הוויכוחים האקדמיים, הסמי אקדמיים, המקצועיים והלא מקצועיים סביבנו תמיד יהיו. אבל אנחנו כאן כדי להישאר.

יונתן: לסיום – מילה על דו קיום? זה שמתחיל בהרכב הנגנים בתזמורת, ממשיך עם שיתופי פעולה עם ערבים ישראלים ונגמר בהבאת אמנים מוסלמים ממדינות שאין לנו אתן יחסים דיפלומטיים.

יעקב: המוזיקה האנדלוסית, נוצרה ונולדה על ערכים של דיאלוג תרבותי, של יחסי דו קיום בין מוסלמים ליהודים ובכלל. הרי אלה אותם לחנים  ששרו בעברית ובערבית. זו הקרקע שעליה צמחה המוזיקה הזאת. הערכים המוזיקלים שלה והערכים שמלווים אותה הם ערכים של דו קיום. האורחים שלנו ממדינות כמו  מרוקו נוחלים כאן הצלחה אדירה – והקהל דורש ומקבל אותם שוב שנה אחרי שנה. זה לא מובן מאליו, זה מאבק יומיומי להביא אמנים  ממדינה כמו מרוקו.  הם הרי מופיעים הרבה במדינות ערב, בביירות, בדובאי, והם מהססים, הם חשופים לכל מיני לחצים פנימיים שלהם, לחרמות. להצליח להביא אותם, אפילו אם זה בשושו, זה לא פשוט. בנסיעה אחת לדובאי הם מקבלים הרבה יותר ממה שאני מציע להם. אבל הם באים למרות הכול, ומתרגשים כאן מאוד מקבלת הפנים החמה של הקהל.

יונתן בר גיורא וערן סיסם עם יעקב בן סימון

יונתן בר גיורא וערן סיסם עם יעקב בן סימון

 

יונתן בר גיורא  מוזיקאי ומלחין, בעיקר לקולנוע ולטלוויזיה. הוא משמש כראש מסלול פסקול במחלקה לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר

ערן סיסם סטודנט שנה ג’ במסלול פסקול והלחנה במחלקה לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר