– רוג’ר אלן קוזה –

בוא נתחיל מההתחלה. מה הביא אותך לצלם את הפנים, סרט שנראה כמו המשך מסוים של גדת הנהר הצוללת, שהיה ניסיון מצוין לעבד את יצירתו של משורר לקולנוע? בהפנים שירתו של ח’ ל’ אורטיז שהיא לב לבו של הסרט ההוא, נותרת מחוץ למסך באופן רדיקלי, אך עדיין נדמה כי היא טבועה בפואטיקה שלו . הפנים מעביר קשר מופלא בין מינים השוכנים במערכת אקולוגית מיוחדת, מעין הקלטה של פעולת הקיום של מין בין מינים.

עקרונית, אני חושב שצילומי גדת הנהר הצוללת הציבו אותי, בין היתר, מול חוויית האיים. איי נהר פרנה באנטרה ריוס, המוכרים לי, הם שטחי אדמה נרחבים מכוסים שיחים: ערבה, צמח הטימבו על הגדה ואינספור כרי דשא ושיחי עוזרר, יש שם גם עצי חרוב, בולי עץ, ביצות ולשונות ים החודרות לתוך האי. האיים לוקים מטבעם בחוסר יציבות מסוים: מי השיטפונות התאוותניים מייצרים זיכרון וסיכון. איש אינו שוכח את מי השטפונות, עקבותיהם נמצאים בכל מקום ואי אפשר להפסיק לפחד משובם. האי הוא תמונת “לפני ואחרי, וההווה הוא מעין שלב שברירי בין שני רגעים כואבים. המודעות הזו מטביעה בתושבי האי חִיות מוזרה. הם חיים בשביל היום: השמש והדייג, המפגשים והיין, השתיקות – מדורת שבט שנחגגת כמסיבה וכפרידה בעת ובעונה אחת. נדמה לי שצורת החיים הזו, האינטואיציה של הקשר המסוים הזה: מים – אדמה – אדם – בעלי חיים, היא המקור להפנים. ואז יש חלום, שמסופר על ידי מישהו: “אתמול חלמתי על אבי. פניו היו מלאים קורי עכביש, אך לא פחדתי”. לא יכולתי להסביר באיזה אופן חוויית האיים והחלום הזה נפגשים, שם נמצא המסתורין.

הפנים נמנע מכל ניסיון נרטיבי, אך זה לא אומר שלא קורה כלום בסרט. מתקבל הרושם שיש לך רצון לתת בעבודתך עדיפות לחוויה חושית ישירה, חופשית מדרישה נרטיבית לסדר אירועים על פני רצף. העבודה מכוונת להעצים את הרגישות הכללית. זו אולי עבודת מודולציה על “איך אנו רואים ושומעים”. במובן זה יש עבודה מיוחדת מאוד על פס הקול של כל סרטיך וגם בסרט הזה. מעבר לכך, המילה הכתובה או המדוברת מובלעת כך שקונספט הסאונד, שמלווה את כל מה שאנחנו רואים, הוא אווירתי ובה במידה מינימליסטי (במובן המוסיקלי). החזרה על סאונד של אלמנטים מסוימים מהטבע יוצא מחלל הסאונד וחוזר אליו, סימפוניה מובחנת של מערכת אקולוגית. מאין נובע הרצון הזה להגביל את הדחף הנרטיבי ולהעצים את החוויה החושית? מדוע במקרה זה המילה נעדרת לחלוטין?

ראשית, הייתי רוצה להתעכב לרגע על מילה בשאלתך: המילה חוויה. החוויה אינה “לחשוב על העולם”, אלא בעיקרון היא ביטחון חושי של קיום בעולם ותחושת שייכות למשהו גדול מאיתנו. החוויה תמיד משנה אותנו: יש משהו שחודר אותנו, משהו מהאחר, שהוא תמיד המקור לידע חדש.

להבנתי החוויה אינה בהכרח המגע עם המרוחק, אלא להפך, היא השקיעה בסמוך. הגילוי העולה ברחמה הוא ככל הנראה חסר משמעות. אלה אינן אמיתות דוגמתיות או פרדיגמות פילוסופיות חשובות. מה שאנחנו רואים הן הפנים הרעולות, שנחשפות בחוויה – של העולם היומיומי. אנו רואים דרך הסדקים המוכרים, בחלל דעותינו הקדומות.

כך אני מבין את הקולנוע, לפחות הקולנוע שאני מעוניין ליצור, כניסיון (מועד לכישלון) לשחזר בדימוי את החוויה הזו עבור האחר.

במהלך צילומי הפנים הקלטנו אוסף סיפורים. תמללתי חלק מהם. המדריך שלנו, מלדונדו, אמר לנו כך: “שחור מגיע מהצד הזה, זה היה דבר שחור שהגיע… ואני חתרתי. כשהגעתי, הרגשתי שהעצים רשרשו, ואז אחזתי בעצים וקשרתי את עצמי לסירה. וכשקשרתי את עצמי, ענף גדול נשבר ונפל ליד סירתי. אז חשבתי: מה אני עושה כאן? מה אם יאכלו אותי הדגים? מה אם אשקע ויאכלו אותי הדגים? אז שחררתי את עצמי מהקשירה וחזרתי. אז חשבתי, אמרתי לעצמי: מה קרה? מתי החשיך? כי לא יכולת לראות כלום… אבדתי בזמן”. סוף הסיפור, “אבדתי בזמן”, מרשים, לא? בהתחלה חשבנו שהטקסטים האלה יהיו חלק מהסרט. אבל כשהתחלנו לבחון אותם בעריכה מיד הבנו שזה לא עובד, כי הם מייצרים איים קטנים של משמעות, שלא עוזרים לרעיון של מסע והתהוות שכיוונו אליו. הסיפורים כשלעצמם נעלמו, אך הם נותרו שם בלתי נראים והנחו אותנו. מאז אותו רגע המילה התמקמה באותה רמה עם שאר הצלילים, כחלק מאותה עלילה, ללא היררכיות.

יש נוכחות החלטית. הנהר הוא דמות החלטית ואני חייב לומר שהמשחק שלו אף פעם לא מוגזם. יש רק מבוכה מסוימת בצילום פני הגברים והנשים המופיעים בסרט. יש נוכחות לעצים, לחיות הים, לפרות, לכלבים ולנהר, ובסוף רואים כמה קלוזאפים על פנים של מספר ילדים. אחרי זמן מה נראה שוט של פני אשת הדייג היפה, שבתחילת הסרט נדמה כי היא הגיבורה. מה שמעניין הוא שלאורך הסרט המצלמה הופכת בעצמה למקבילה של פנים אנושיות. היא הופכת באופן ליטרלי לפנים שרואות. כלומר המצלמה מקבלת מעין סובייקטיביות מופלאה. השוטים האחרונים בסרט הם חידתיים ונראים כתוצר ישיר של תהליך זה. דומה כי ההתקרבות לפנים האנושיות הופכת לתהליך של הוכחה המתקדם אט-אט. מה הם אותם שוטים סובייקטיביים שמופיעים באפילוג של הסרט?

זה משפט יפהפה: “ההתקרבות לפנים האנושיות הופכת לתהליך של הוכחה המתקדם אט-אט”. כן, זה נכון. הרעיון היה שהעולם של הסיפור יישפך מתוך נוכחות האדם. בואו הוא שמשיב את העולם על כנו ולא באופן מיידי. זהו המסע (וההתהוות) שאותו חיפשנו. דברים, חיות, החווה, האחרים – נוצרים על ידי ההווה. לכן ההווה הוא רגע שצובר זמנים אחרים. ההתהוות אינה תהליך לינארי גם אם לעתים נדמה כך, אלא הרכישה האיטית של סובייקטיביות ומבט. בסופו של דבר אנחנו המביטים. בנקודה מסוימת, בתחילת הצילומים, שאלנו את עצמנו: האם ייתכן שהסרט הוא אדמה שממנה נובטים עצמים מסוימים, צלילים ורצף פעולות? האם אנו יכולים לחשוב על הפנים – ה-פנים – כמקום שבו רגעים גנובים מוצגים בהווה חדש, עם סדקים בעתיד לאושר מואר? לא היתה לנו תשובה, אך ידענו שאם האפשרות הזאת קיימת היא יכולה לבוא לידי ביטוי רק במחוזות האינטואיציה והרגישות. משורר אחר, ארנלדו קלבירה מאנטרה ריוס, נתן לנו מפתח: “צעדיו של המשוטט / הופכים מקומות. / כשהוא מופיע לפני / מבוך השנים / הוא מביט לתוך בור גופו”.

האם אתה מרגיש חלק ממיעוט קולנועי? בעבודתך יש עקבות צורניות של, בין היתר, איוונס, סקוראס, אריסה, דה אורבה – במאים שהאינטואיציה שלהם הובילה אותם לאפשרויות אחרות לסרטים. נדמה שכולכם משתייכים לחבורה סודית, שמאמינה בטבע האמנותי של הקולנוע. בעוד שהעניין שלך בשירה ובספרות מפורש, הסרטים שלך ניחנים בחומריות שבה העולם ממריא מהמילה וכמו מצהיר על תשוקתו לתפוס את העולם הקודם לשפה. למרות האנכרוניזם, שאלתו של בזין רלוונטית לסרטיך: מהו קולנוע? מהי העבודה שלך? מה משמעות התפיסה וההתעקשות על עוררות חושית אצל הצופה, ביחס לקולנוע מיינסטרים?

התשובה טמונה ברעיון שקולנוע מסוגל לשחזר חוויה מקורית עבור אחרים. אבל אנחנו יכולים לחשוב על משהו מוחשי הקשור ישירות להפנים. שאלה נוספת ששאלנו את עצמנו היתה: האם יכול להיות לנו מבט תמים פחות או יותר על העולם, כאילו אנחנו מביטים פה בפעם הראשונה? האם השוט יכול לתפוס מתוך אותה תמימות כלב, סירה, מים, גוף, פנים, בהבעה פשוטה, הבעה גולמית? האם יהיה אושר במפגש פשוט כזה עם העולם? איכשהו, זה מה שניסינו לעשות והסרט הוא העדות למאמץ הזה.

השפה? אני חושב שהשפה מומצאת בכל פעם מחדש כדי להפוך את חלקיקי העולם לדימוי, לחזיון.

 
 
מאנגלית: אנאבל שמר

רוג’ר אלן קוזה הוא אחראי תכנית בפסטיבל המבורג ו-FICUNAM, עיתונאי ומבקר קולנוע.