- יונתן בר גיורא -

הזירה העיקרית, החשובה, בה פועל יוסף ברדנשווילי, היא אולם הקונצרטים. שם, כשהוא חף מתחפושות קולנועיות, באה לידי ביטוי מלא יכולתו ליצור שילוב מהפנט בין צלילים שמגיעים מנופי ארץ הולדתו לבין צלילים שמנהלים דיאלוג עם המהפכות המרתקות והעכשוויות ביותר במוזיקה הקלסית המודרנית. רשימת היצירות הבימתיות הבלתי נגמרת שלו – שרובן ככולן זכו לביצועים של מיטב התזמורות והמקהלות בארץ ובעולם – מעידה על מרכז הכובד של עשייתו. התייצבותו לשירות הפסקולים של דובר קוסאשווילי היא בעיני אקט פוליטי, שמזכיר יותר שחקן כדורגל שעושה חיל בליגות החשובות בעולם, אבל פעם בכמה שנים נקרא לדגל ומצטרף לנבחרת הלאומית שלו, המתאמצת להשתלב באיזה מפעל בינלאומי. הנוכחות של ברדנשווילי בפסקולים של קוסאשווילי היא פוליטית כיוון שרוב סרטיו של קוסאשווילי הם פוליטיים. הפוליטי ביותר בהם הוא לטעמי מתנה משמיים – סרטם המשותף השלישי. בסרט זה גם באה לראשונה לידי ביטוי משמעותי ומתוחכם המוזיקה של ברדנשווילי.

מתנה משמיים מתחיל כמו סרט סוכנות: נמל תעופה בן גוריון, כבש ירידת נוסעים, שצמוד לדלתותיו הפתוחות של  מטוס אל על סקסי, בימים של טרום טרמינל 3. בואינג התכלת-לבן מצולם כמובן מלמטה למעלה בזווית לני ריפנשטאלית מחמיאה. וכדי להשלים את האידיליה יורדת ממנו  שורת נוסעים נאים, המחייכים חיוכים של אושר עם הגיעם אל הארץ המובטחת. ברגע זה מתחילה נגינת אקורדיון – שמשלימה סופית את תחושת יום העצמאות.

 אבל כל זה מתהפך תוך שניות. הנוסעים הפוטוגניים  הולכים ימינה, דובר קוסאשווילי לוקח אותנו  שמאלה, מתחת לגחונו של כלי התעופה הלאומי – אל העולם המתקיים בצדו השני, המיוזע והכעור,  של אותו מטוס בדיוק. בעולם הזה נמצאת שורת פועלים קשי יום, ספק פליליים, לא ייצוגיים בעליל, המורידים מזוודות אל הכבש השני של המטוס, זה שפורק סחורות ומטען – לא בני אדם. האקורדיון ממשיך לנגן כל הזמן, אבל הלחן – מתברר עכשיו – לא ישראלי בכלל, אלא משהו עם הרמוניה ומקצב זרים לחלוטין. כך, תוך דקה, מוביל אותנו קוסאשווילי בפתיחה מבריקה, אל עולם אלטרנטיבי, סמוי מהעין, המתקיים ממש מתחת לאפנו, עולם עם חוקים אחרים לחלוטין מאלה שלנו.

6052003_edbmatana37.full

אני מתעכב על הפתיחה הזו כי היא מכילה בתוכה,לטעמי, גם את הרגע הראשון ביצירתו של קוסאשווילי שבו נעשה שימוש מתוחכם במוזיקה. בשלוש עבודותיו הקודמות המוזיקה היא או דיאגטית, עיטורית (חתונה מאוחרת 2001), או בלתי קיימת בכלל

(עם חוקים 1998), או לקוחה מספרייה גנרית (מבחן אהבה 1995). רק במתנה משמיים מתחיל שיתוף הפעולה בין קוסאשווילי לברדנשווילי להעמיק לרבדים פסיכולוגיים עמוקים. כבר בקיו הראשון משמשת המוזיקה כהסוואה מעולה לדיזולב שעושה קוסאשווילי בין ישראל הראשונה – הייצוגית – לישראל השנייה – שמככבת בסרט. מכאן משמשת המוזיקה כתומכת מגוונת בעולם הסגור שמתקיים בסרט, אשר במהלך הצפייה בו אנחנו מרגישים כמו ילדים שהרימו סלע בשדה וגילו מתחתיו מערכת חיים שלמה, שהתנהלה עד ההצצה באופן לגמרי סמוי מן העין. שלל גיבורי הסרט אולי חיים פיזית בישראל, אבל השפה, מערכת המשפט, המערכת המוניטרית (כולל מטבע, כללי בנקאות וכו’) והמוזיקה מתנהלים באופן מקביל למדינה שבה הם מתקיימים – כמעט ללא נקודות השקה. הסרט לוקח כל סטריאוטיפ גס, נמוך ובהמי של גרוזינים ומציג אותו במרכז הפריים, במעין התרסה גרוטסקית כמעט אלימה. בנקודות השיא של המצג המתגרה הזה, כמו בסצנה שבה האבא גיאורגי (מוני מושונוב) מסלק פיזית את החבר של בתו מריתה (רותם זיסמן), באקט של רכושנות פטריארכלי מקומם ומבחיל, מתפרצת המוזיקה בלבוש הכי עממי-גרוזיני-פראי שלה למרכז השמע והופכת את כל הסצנה לאלימה, חשוכה ו”פרימיטיבית” עוד יותר. ברדנשווילי וקוסאשווילי רותמים לרגע הזה גם את הלחן, גם את העיבוד וגם את הווליום.

מדוע נוקטים השניים בטכניקה הזו? את התשובה לשאלה צריך לחפש בדי-אנ-איי של הסרט.

מתנה משמיים צועקת, לטעמי, עלבון עמוק, בלתי ניתן למחיקה, של עדה שהושפלה בישראל יותר מכל עדה אחרת. קוסאשווילי אינו הבמאי הראשון הזועק את זעקת השבט שלו. איתן פוקס וגל אוחובסקי עוסקים כמעט בכל סרטיהם בעלבון ההומואי. יוסף סידר הקדיש את סרט הבכורה שלו, ההסדר, לעלבון נושאי הכיפות הסרוגות. אבל בעוד אלה נוקטים בטקטיקות מנומסות, מתוחכמות ו”משתפות פעולה” עם הקהל שב”צד האחר”, קוסאשווילי, אולי מתוך ייאוש, לא מנסה, לכאורה, למצוא גשר – אלא להיפך, הוא יורה את הזעם שלו בדיוק למקומות שבהם תיתכן הידברות, ומוותר מראש על כל ניסיון קומוניקציה. רק אם מביטים על היצירה הכוללת במבט מרוחק יותר, אפשר לגלות רמזים לעמדתו של הבמאי ביחס לעולם שהוא מתאר. הם נמצאים למשל בסופו המפתיע של הסרט, שעד לנקודת הנחיתה של המטוס בנוי כסרט מתח, בו המטרה (שוד יהלומים) מקדשת את כל האמצעים האלימים, הכמעט ברבריים. ממש לפני השיא הדרמטי של העלילה הסרט פשוט נגמר! לעולם לא נדע אם התעלול הצליח – מי ישב בכלא, מי נהרג, מי נבגד ומי הרוויח. הבחירה הזו לחתוך כאן את הסיפור מקבלת חיזוק דרמטי מכיוון הפסקול. מיד עם החיתוך המפתיע אל כותרות הסיום מתחיל להתנגן שיר הנושא שהלחין ברדנשווילי, ששמו “לא אכפת לי שום דבר”. הפעם, בניגוד לשפת הסרט כולו – הדברים נאמרים בעברית “ישראלית”, עטופים בלבוש מוזיקלי נטול גרוזיניות. ליאור אשכנזי,  עדיין בדמותו של אוטארי, צורח בעגה כמעט פאנקיסטית את המילים (של אורית שר) שבוקעות למעשה מגרונו של הבמאי – שיר רוק ישראלי בועט לכל דבר. בביט המוזיקלי הזה מסתתרת לדעתי התשובה לשאלה שמטרידה כל הסרט: איפה הטוויסט? מתי כל השוביניזם, האלימות והגזענות יקבלו הקשר מתוחכם יותר? התשובה הג’וני רוטנית של דובר ויוסף היא בעיטה חזקה, מיואשת ומדויקת לביצים של מי ששואל. רק לקראת סוף הרולר חושף ברדנשווילי עוד טריק קטן. שיר הפאנק – רוק הישראלי הזה חוזר, באותו לחן בדיוק, להיות שיר עממי גרוזיני, שמבוצע על ידי כלים אותנטיים, ומשדר בשניות האחרונות של הסרט את המסר “אני לא באמת מדבר אתכם”.

 
 

*יונתן בר גיורא הוא מוזיקאי ומלחין, בעיקר לקולנוע ולטלוויזיה. הוא משמש כראש מסלול פסקול במחלקה לקולנוע במכללת ספיר