– ארז פרי –

dominga sotomayor 001 sq

ספרי על תהליך הפיתוח של חמישי עד ראשון. זה היה הרעיון המקורי שלך?

לפני מספר שנים מצאתי תמונות מטיול משפחתי. באחת מהן נראו שני ילדים נוסעים על גג רכב,  נאחזים זה בזה כנגד הרוח, וחשבתי שהמצב הזה הוא גם מדהים וגם מסוכן. הילדים היו בן דודי ואני. הוריי היו במושב הקדמי. עניין אותי הרעיון של שתי נסיעות נפרדות בתוך נסיעה אחת. הקוטביות שבין הילדים על הגג בממד אחד, ובשני – ההורים הסגורים בפנים. התחלתי לכתוב את התסריט עם הדימוי הזה כנקודת פתיחה.

זה פרויקט שנובע מזיכרונות ילדות מטיולים, משעות של הסגר לאורך כבישי צ’ילה. בגלל הגיאוגרפיה של המדינה, צורתה הארוכה והצרה, היינו נוסעים תמיד צפונה או דרומה, והטיול הפך תמיד לדרך ארוכה, ללא קשר ליעד. התסריט צומח מתוך סך הזיכרונות האמתיים והפיקטיביים הללו, ומעל לכול, מתוך התחושה של להיות ילד, תמיד מחוץ לתמונה, צופה בדימויים חלקיים, כמו ממושב אחורי של מכונית. אני מרגישה שחלק גדול מהסרט בא לידי ביטוי כבר בתסריט הראשוני. כתבתי אותו מתוך מחשבה על שוטים וסאונד, תוך תיאור פרטני של הרגעים האקראיים, שבין הרגעים המשמעותיים, של סצנות שאינן מתחברות ושאינן מצטברות למה שיכול להיות הטיול המשפחתי האחרון.

גרסה זו של התסריט הושלמה מאוחר יותר ב-Cinéfondation Résidence(שהות אמן) ב-2010, ומשם יצאתי עם טיוטה סופית. אז חזרתי לצ’ילה והתחלנו בהפקה.

אני מאמינה שתהליך הפיתוח היה קונסטרוקטיבי. השתתפתי בסדנות ופגישות הפקה כדי לקבל מימון לצילומים. כשהגיע הרגע לצלם את הסרט הרגשתי שהמשמעות והרגש שרציתי שיניעו את הסרט היו מאוד ברורים לי. זה היה המפתח, בהתחשב במורכבות של הצילומים, שנעשו כמעט רק בתוך מכונית, בנסיעה עם כל הצוות ועם ילדים בכל סצנה.

DJAD2

הצילום בסרט נראה מאוד ייחודי. תוכלי לספר על עבודתך עם הצלמת ברברה אלוורז?

ברברה הייתה הראשונה שהצטרפה לצוות. כשהייתה לי טיוטה ראשונה של התסריט, נסעתי למונטווידאו לפגוש אותה והיא הסכימה להיות מעורבת. שמרנו על קשר במשך זמן מה עד שהיא הגיעה לצ’ילה בשביל הצילומים. היותה זרה  היווה  זוג עיניים רעננות על הנופים הללו, עם תמימות עמוקה יותר אך גם עם ריחוק. מתחילת העבודה הרגשתי שהיה לנו אותו סרט בראש. כל התהליך היה זורם ומתגמל מאוד. עם זאת, הופתעתי מהפשטות ומהכישרון שלה בעבודה, הסרט תמיד היה בעדיפות עליונה, והיא הבינה את האופן שבו רציתי לצלם אותו. הסכמנו על הגוונים שנבחרו, שהציעו אפיון זמן בלתי מוגדר או צעיף על-זמני לכל הסרט. לא רצינו להשתמש בהרבה תאורה בתוך הרכב, ושהפריימים לא יוכלו להכיל את כל מה שהם צריכים לכלול ויראו את הכול מתוך הרכב. צילמנו את הלילות כלילות חשוכים מאוד. צילמנו את הסרט ב-16 מ”מ, החלטה שאפשרה לנו חופש מסוים (פחות תאורה, שוטים רחבים), אך הביאה אתה גם מגבלות מעניינות: היה עלינו לצלם כמות מוגדרת של חומר והיינו צריכים להיות מדויקים.

הבנו שתיאור השוטים בתוך המכונית אינו משימה קלה, אז הגדרנו טרמינולוגיה די פשוטה של שוטים לצורך תקשורת עם כל הצוות, מבלי לאבד זמן או לפגוע בדינמיקה של הצילומים. לא היו הרבה מיקומי מצלמה, רציתי לחזור שוב ושוב לאותם פריימים כדי להרגיש את השינוי בתוכם, את ההתפרקות, ולראות את המכונית כדמות נוספת המתמודדת עם השלכות הטיול.

איך היה תהליך הליהוק של הילדים? מה היו התוצאות?

רציתי לעבוד עם ילדים ללא ניסיון קולנועי בכלל. שנה לפני הצילומים פגשתי את סנטי (הילדה), שהתרחצה בברכת שחייה עם אחותי הקטנה. היא גרה אז ליד ביתי. הרגשתי שהיא הדמות הראשית של הסרט, צילמתי אותה ואפילו לא דיברתי איתה. מאוחר יותר נפגשתי איתה ועם אמה לשאול אותה אם היא רוצה להצטלם כדמות הראשית בטיזר לסרט. כך הכרנו זו את זו והתחושה שקיבלתי ממנה הייתה מושלמת.

לא עשיתי ליהוק רשמי עם אף דמות, כל ההחלטות היו אינטואיטיביות. עם המבוגרים, ידעתי עם אלו שחקנים אני מעוניינת לעבוד, אז נפגשנו, דיברנו מעט על הפרויקט והסתדרנו, ואז אישרתי להם. את הילד (אמיליאנו) אימא שלי מצאה משחק ברחוב ליד ביתה, הוא הבן של אחד השכנים. היא שחקנית והיא עזרה לי בתהליך הליהוק וגם באימון הילדים. הזמנו אותו אליי. רציתי לראות אם הוא מוכן להשתתף במשחקים ואיך הוא יגיב לקבוצה. מצאתי שהאישיות שלו מדהימה. הוא מאוד ספונטני ובלתי צפוי.

אלה ילדים מיוחדים, הם עברו הרבה יחסית לגילם. הסתכלתי עליהם והרגשתי שהם חוו המון. חששתי לגזול זמן רב מחייהם הקצרים והצעירים עד כה, ועל כן הדאגה המרכזית שלי הייתה להפוך את זה למסע מעניין עבורם. בסופו של דבר אני מאמינה שהסרט גרם להם להתפתח מאוד. לפני הצילומים הם הכירו את הבית שלי, יצאנו יחד מספר פעמים, רציתי ליצור קשר אמתי בינם לבין עצמם ובינם לביני. עבדנו במשך שבוע עם מאמן ילדים מנוסה מאוד שהציע קווים מנחים חשובים להמשך העבודה. מעולם לא עשינו חזרות לפני הצילומים והם לא ידעו אף פעם על מה הסרט. עיצבנו משחקים שיובילו אותם למקומות, מצבים או חזרות, כך הם הכירו את הטכניקות שהשתמשנו בהן מאוחר יותר. בזמן הצילומים היה לי תסריט מקביל לילדים, שכלל רעיונות שיכניסו אותם רגשית לסצנות. הילדה גילתה אט-אט על מה הסרט, מה שאפשר תהליך ורגש אמתיים מאוד בסרט.

DJAD5

חלק גדול מהסרט מתרחש במכונית. מאין בא ההימור הזה?

מרגע שהתחלתי לכתוב הייתה לי כוונה ברורה שהכול (או הרוב) יקרה באוטו. זו ההרגשה שנשארה אתי אחרי המסעות האינסופיים האלה, אחרי ההסתגרות הממושכת. לא רציתי לסטות ממנה. אני חושבת שהמכונית עצמה היא חוויה קולנועית, מסע מוגדר וממוסגר על ידי החלונות. אני קושרת את זה לראייה החלקית של הילדים, נקודת המבט המרוחקת שלהם, אשר אינה מסוגלת לתפוס את השלם, אך מאוד מוטרדת מהפרטים.

רציתי להפוך את המכונית לדמות נוספת, אורגניזם משתנה, בשינוי הדרגתי תמידי. הייתה לי כוונה לקשור בין נקודת המבט של לוסייה לזו של האוטו. התחושה של ראייה חלקית, מוגבלת על ידי מיקומה במושב האחורי, על ידי ההסגר שלה. כפי שלא רציתי לחשוף את הדרמה של המשבר הזוגי באופן פרונטלי, כך לא רציתי לחשוף את הנופים למבט פיקטוריאליסטי. רציתי לחקור אותם במשך ארבעה ימים מתוך השברים שלהם, מזווית מסוימת, תוך יצירת מערכת שמאוחר יותר חודר אליה משהו שהרגיש חי ושהתמונה לא יכלה להכיל במלואו.

אני מעוניינת ליצור השתקפות של בימוי שהוא כשלעצמו קונפליקטואלי, שקשור בצורת העבודה האישית שלי, לזכור ולהקשיב, לחקור בתוך סדרת המגבלות מאין יכולה לנבוע משמעות הסרט.

DJAD3
 
 

 
ארז פרי יוצר וחוקר קולנוע. מנהלו האמנותי של פסטיבל קולנוע דרום