– אורנה אוריין –

רקוד: שלומית ירון

צילום: שלי בוהארון, אורנה אוריין,

עריכה: שלי בוהארון, יאנה לרנר

סאונד: אלון צוברי

במאמר אדון בווידיאו ארט אישה-מטע אותו יצרתי במהלך 2012–2014 במטע אפרסקים בסמוך למקום מגורי, קיבוץ ברור-חיל. למטע זה מצאתי את עצמי הולכת אינספור פעמים ובוחנת את ריחותיו, טעמיו, השתקפויות האור שבו וצבעיו המשתנים. ריתקה אותי ההתבוננות על המשתנה שבקבוע. בשוטטי הייתי מדמיינת את מונֶה, האימפרסיוניסט הצרפתי, שחוזר פעם אחר פעם לאותו אתר (“ערימות השחת”, “תחנת הרכבת סן-לזאר”, “שושני המים”) ומצייר אותו על השתקפויות האור המשתנות ומזג האוויר המתחלף. בחרתי לתעד את המטע ואליו הזמנתי נשים להשתתף ולחוות טקסים הקשורים בעולמי. בקיץ ובאביב נפגשתי עם רקדנית הבוטו, שלומית ירון, שרקדה לצד פרחי האפרסק ולצד הפרי הבשל באופן ספונטני שמגיב לגירויי הסביבה ואליי. בחורף הזמנתי את אמי, שחגגה את תחילת העשור השמיני לחייה, לטקס הזקנה והפרידה. ובסתיו הזמנתי את חברותי שגדלו אתי מגיל הינקות, להיפרד מפוריותנו, מדם וסתנו דרך הצבע האדום והעלה הנושר.

בניתוח העבודה אותה יצרתי בקשתי להפגיש בין שדות שונים של עיסוקי: אמנות פלסטית וחקר האמנות, שבהם מתרחשים כוחות שונים. בתהליך היצירה, לרוב התודעה שרויה במצב דמדומים, כשהדמיון, האינטואיציה והחושים עובדים ביתר שאת. רק זמן מה לאחר סיומה של היצירה, כשאני מתבוננת ומנסה להסבירה, אני חושפת ומבינה מה היא ומי היא דרך המחשבה הלוגית – וזה מעניינו של טקסט זה.

בפרשנות היצירה, בחרתי להתמקד במוטיב מרכזי המופיע בכל עונה ולבחון את המסר העולה מתוכו. בעונת הקיץ אתמקד במשמעות מופע החוט, בסתיו אתמקד במפגש שבין העלה הנושר והצבע האדום, בחורף אבחן את מבט האם ובאביב אתרכז בצבעוניות המשתנה (לבן, דם אדום, ורוד) שבה נצבעת הרקדנית.

קיץ

בעונת הקיץ על פירותיה האדמדמים, הרקדנית רוקדת את מהות הפרי הבשל הניתק מהעץ. בריקודה היא מתארת את המאבק הנלווה לתהליך הניתוק מחבל הטבור. שלומית ירון מתחילה את תנועתה על העץ הטווי ברשת חוטים, כשהיא מתמזגת עם הענף ועם הפירות. היא נופלת מהעץ לאדמה כשהיא מלופפת בחוטים בחלק גופה העליון. בתנועתה היא בוחנת את החוטים הסבוכים זה בזה, תוך שהיא מושכת אותם ממנה ומנסה להורידם, אולם הם ממשיכים לאחוז בה. היא חוזרת לחבק את ענפי העץ ופירותיו – אקט המתאר את קשיי היפרדותה ממנו, וכשהחוטעליההיא מתרחקת אל האופק הלא נודע. בהשוואה למושג חוט אריאדנה1 מהמיתולוגיה היוונית, המסמן את החוט שבעזרתו הצליח הגיבור להימלט מהמבוך, קרי ממצב תודעתו הסבוך, הרי שהחוט בריקודה של ירון מסמל את החיבור שלה לעץ, חיבורה למקור. הריקוד מבטא את תהליך התמודדותה עם הפרידה ואת השחרור מהמקור – כפרי הבשל, הניתק מהעץ והופך לישות משל עצמו. בניגוד לחוט אריאדנה, שאותו קושר הגיבור לפתח המבוך, כדי שלא ילך לאיבוד, החוט עבור הרקדנית מבטא את קריאתה ללכת לאיבוד, למצוא את דרכה הייחודית והאוטונומית.

סתיו

בטקס הסתיו על עליו הנושרים והכמושים, אני וחברותי יושבות לבושות לבן, אין רואים את פנינו, ואנחנו תופרות עלים בחוט ומחט העוברים בינינו. אנחנו טובלות את העלים בצבע אדום. העלים הצבועים נתלים ככביסה בין העצים, ומתועד אקט של מאבק בין העלה המנסה להשתחרר מטיפת הצבע האדום והצבע שאינו משתחרר. אקט זה מתאר את תהליך פרידתן של הנשים מוסתן, מנעוריהן, מפוריותן, לעבר שלב חדש בחייהן. תהליך שמלווה בתחושות סותרות כמו התכחשות, כאב, הקלה ופחד.

“סבך רגשות דומה של פחד והקלה מציינים לא אחת את ראשית הבלות. לאישה המוגדרת כאם עשוי המאורע הזה לציין את קצם המיוחל של הריונות בלתי רצויים, אך גם את מותה כאישה (המוגדר כך), כיצור מיני, וכאדם בעל תפקיד ויעוד.”2

חורף

“בימי החורף חוזרת הצמחייה ונסוגה אל תוך הרחם-אדמה, ועם מותו שב גם גוף האדם אל אותו רחם, להמתין לתחיית המתים. קברים קדומים במזרח התיכון עוצבו בכוונת תחילה כך שיזכירו בצורתם את גוף האם – עם מבוכים ומעין סלילים לולייניים, שנועדו לתאר את האנטומיה הפנימית שלה – כדי שהרוח תוכל לשוב ולהיוולד בתוכם.”3

בעונת החורף, עצי המטע ערומים ורזים. קול העורב, כמסמל את בוא המוות, מהווה את הסאונד העיקרי. קפלי גלימה שחורה מתגלים מקרוב כמסמנים את התגלות פני האם על קמטי עורה וסימני גילה. בצילום אני מתרכזת במבט אמי, שממנו משתקפים חמלה, חכמה, חום וטוב. בצילום מופיעים ללא כחל וסרק הקמטים וסימני הגיל, שנתפסים בחברה כמקוללים בתפיסת היופי הנשי, אך כאן הם מתארים את החכמה וניסיון החיים המקופלים בהם. אמי שבזמן הצילום לא החביאה את פניה מסימני הגיל, העידה בזמן הצפייה כי לא אהבה אותם. נראה כי שטיפת המוח על ידי פרסומות של חברות מזון וקוסמטיקה בדבר חידוש הנעורים והאטת סימני ההזדקנות, אינה מאפשרת לנו לראות את הסימנים הללו כדבר אחר משלילי ודחוי. או על-פי וולף “שנשים ילמדו לקבל את הזדקנותן, אחר כך יתפעלו ממנה, ולבסוף גם ייהנו ממנה – מהווה איום חברתי של ממש”.4

בטקס פרידה זה אני מנסה למשמע את זקנת אמי כמרחב עתיר ניסיון, חכמה וחסד, שממנו אני רוצה ללמוד וליהנות.

אביב

בטקס האביב, שנערך בזמן פריחתם הלבנה של עצי האפרסק, נפגשנו שלומית ירון, הרקדנית, ואני, כששתינו ממלאות פונקציות שונות. ירון היא הרוקדת ואני נעה סביבה וצובעת אותה. הפכנו למעין צמד דמויות: המטפלת והמטופלת, האם והבת, כשהצבעים המשתנים מלבן, דם אדום, שהפכו לוורוד, נתנו משמעות לטקס.

בתחילת עונת האביב מתוארות ידי כשהן טובלות בצבע לבן שנמרח על פני הרקדנית. הצבע הלבן מסמל את התום, הראשוניות, הטוהר והבתוליות. הדמיון בין לובן הפרחים ללובן פני האמנית יוצר תחושה כי האמנית נטמעה בסביבתה הלבנה. גם האיכויות בזהותה, שמתבטאות בתנוחתה האופקית, הפאסיבית והגולמית מעצימות את תחושת היטמעותה. לאחר שהרקדנית נצבעת בלבן, היא מתחילה לנוע על העץ, שנצבע גם הוא בלבן. אני שופכת עליה דם של עוף המסמל את החיוניות, כוח ההמראה והמעוף. קרייטלר מאפיינת את הצבע האדום, כצבע הדם והאש, וכמסמל את כוח החיים ומשמש בפולחני הפריון מצד שני, לדבריה, הוא מזוהה עם רצח ומשמש בטקסי ריצוי לשיכוך חרון האלים.5 הרקדנית כמו סופגת את כוחות הדם האדומים, החייתיים ויורדת מהעץ, מתחילה להתרחק ממנו ולרקוד את עצמה בניגוד לכוח הכובד. הראש מוצב על האדמה והגוף מונח על הראש בציר האנכי המייצג את ציר הפעולה והחיים. כשמתהווה זהותה של הרקדנית כאקטיבית, אינדיווידואלית וייחודית, אני צובעת אותה בצבע הוורוד, שהוא ערבוב בין הצבע הלבן והאדום. הצבע הוורוד מתאפיין בחברה כצבע מגדרי, הצבע של הילדה הרכה, המתוקה והיפה, וכמנוגד לעוצמות של הלבן והאדום. פרשנות לצבעוניות המשתנה תתבסס על רעיונן של אדריאן ריץ’ ולוס איריגארי, שמתארות את מודל הקשר אם-בת מתוך עמדה קורבנית. איריגארי טוענת כי הבת מפנימה את מודל הישרדותה בחברה של אמה, דרך איפוס ומחיקה עצמית.6 אדריאן ריץ’ מתארת מודל דומה: ” אלפי בנות רואות באמותיהן את מי שלימדו אותן את סוד הפשרה והשנאה העצמית, אשר הן נאבקות כדי להיחלץ מהן, את מי שמורישות להן את המגבלות וההשפלות המציינות את חיי הנשים. קל פי כמה לשנוא את האם ולדחותה, מאשר לחשוף את הכוחות המשפיעים עליה [...] האם המייצגת בעינינו את הקורבן שבנו, את האישה הכבולה, את הקדושה המעונה”.7

על-פי תפיסה זו אפרש את אקט האם המתהווה בריקוד. לאחר שהרקדנית בדמות הבת, בטאה את עצמתה וייחודיותה, בהטמעתה את איכויות הדם האדום, האם צובעת אותה בוורוד המבטא את הפיכתה לפסיבית ודמומה. האם, לשם שמירה על בתה, (כדי שלא תשלם מחיר על זהותה הנשית כאקטיבית), מכסה את בתה בצבע המתקתק של הילדה היפה, כמבקשת שתטמיע זאת. בסיום הטקס, הרקדנית כמו מועלית לקורבן על העץ/מזבח על ידי האם שצמצמה את עצמיותה של בתה ושלה, לטובת הציות לנורמות החברה. על-פי רעיון זה הפריחה מתרחשת בעת הריקוד באדום, והנבילה מתרחשת בעת הריקוד בוורוד, ושיאה הוא באקט הנחת ראשה של הרקדנית על העץ על ידי האם, שבו היא מייצרת עבור שתיהן את ה”מנוחה הנכונה”.

סדר העונות המתואר בווידיאו-ארט קשור במחזוריות עונות השנה, תקופות, אירועים ומצבי מעבר המתרחשים בעולמה של האישה. המפגשים במטע מסמנים על הקשר בין אישה לבין עצמה, לבין רעותה, לבין אמה ולבין עונתה, באמצעות התנועה, המקצב, המגע, הטקסטורות והצבע. האדמה מסמלת את מחזוריות האישה על פריונה, קמילתה, לבלובה – שלביה ודמיה. מעשה האמנות המתגלם בטבע טומן בחובו את ההיעדר מול השפע, את הלבלוב מול הנבילה, את הכמיהה ליצור והאימה מאבדן היצירה.

 
 

ד”ר אורנה אוריין הינה אמנית ומנחה של קבוצות בשלוב אומנויות, מרצה במכללת ספיר ובסמינר הקיבוצים.
 
 


 

1אריאדנה, (בתו של מינוס, מלך כרתים) נתנה לתסאוס פקעת חוטים, כדי שיקשור את הקצה לדלת המבוך ישחרר חוט מתוך הפקעת במהלך כניסתו לתוך המבוך. לאחר הריגת המינוטאורוס גלגל תסאוס את החוט בחזרה וכך מצא את דרכו אל פתח המבוך.

2 אדריאן ריץ’, ילוד אישה, תרגום: כרמית גיא, תל אביב: עם עובד, 1989, עמ’ 140

3 שם, עמ’ 141.

4 נעמי וולף, מיתוס היופי: על השימוש בייצוגים של יופי נגד נשים, תרגום: דרור פימנטל וחנה נוה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2004.

5שולמית והנס קרייטלר, פסיכולוגיה של האמנויות, תרגום: מרים רון בכר, תל אביב: ספריית פועלים, 1980.

6 תמי עמיאל-האוזר, “על ‘כרוניקה של פרידה’, ספרה של מיכל בן נפתלי”, פלסטיקה 4, 2002, עמ’ 215-207.

7 ריץ’, ראה הערה מס’ 2, עמ’ 271–272