קולנוע דרום -

שלוש עשרה שנה ועוד מניין מספרים

 

פרופ’ אבנר פיינגלרנט

באחד השירים הקצרים והנפלאים של ויסלבה שימבורסקה “כף היד”1 היא כותבת מעין רשימת מכולת קטנה של אברי כף היד ולבסוף מציינת את העובדה הפשוטה ביותר, שמה שניתן לעשות עם אותם חלקי שרירים ועצמות – ” זה די והותר, / כדי לכתוב את ‘מיין קאמפף’ / או את ‘פו הדב’”. הבחירה בין “מיין קאמפף” ל”פו הדב” היא דילמה שעומדת בפני כל יוצר בכל יצירת אמנות שהיא, וכך גם בפני יוצרי פסטיבל קולנוע שבוחן עצמו על פי אמות מידה של יצירת אמנות, העומדת בפני עצמה. בדיוק כפי שמוזיאון או גלריה ראויים אינם יכולים להסתפק בכך שיש יצירות משובחות בתוכם, אלא האוצרות עצמה היא זו שיוצרת את הגשטלט הנכון.

“קולנוע דרום” מראשית דרכו עושה שני מהלכים מרכזיים: האחד, לבנות תפיסה אוצרותית של אירועים הבונים חוויה כולית, גורפת ולעיתים אקסטטית מהקולנוע ומהיצירה המוצגת בו. שם הוא מנסה לגלות את עצמו ואף לנוע במרחב ששימבורסקה יוצרת בשירה “כף היד” –  בין “פו הדב” ל”מיין קאמפף”. הפסטיבל יוצר אקט של אמנות, לא פעם קשה, מכאיבה ותובענית, כפי שאמנות חייבת להיות, אם היא רוצה לגעת בנימי נפשו של האדם, באפלה ובאור שלו, עליה להיות נוקבת חסרת פשרות ונטולת פוזה.

מהלך שני הוא מהלך של התנגדות ושל מחאה אל מול מציאות בלתי נסבלת של ניכור ציניות וזילות סביב השאלה: מיהו האדם? פרימו לוי כתב אחרי אושוויץ את “הזהו האדם?” ובישראל של ראשית האלף השלישי וייתכן שבכלל בעולם, השאלה מי הוא האדם? נהיית מרתקת יותר ויותר, וכנראה הרבה פחות ברורה. היחסים בין השלטון ובעלי הכוח לבין האדם נראים יותר ויותר כיחסים של שלטון אנאלי (בהשאלה מהטרמינולגיה של ז’יז’ק ) העסוק בהתענגות עצמית עודפת שכל אמצעיו מוקדשים להמשיך לענג עצמו ולסחוט כל משאב טבע וכל משאב אנושי, על מנת לספק את תאוות הכיבוש, הניצול והדיכוי. בכדי להפוך את האדם הפשוט למוצר צריכה נסחר הנמדד בקליקים אך לעולם לא נספר.

באחד מסיפוריו הקצרים, של זכריא תאמר, סופר סורי, מהחכמים והמבריקים, “הקטנים צוחקים”, הוא כותב אלגוריה שבקלות ניתן לשייכה לשלטון טוטליטרי במונחים הקלישאיים. אבל עבורי הסיפור הזה הוא אלגוריה בראש ובראשונה ל”עולם החופשי” שלנו שהטוטליטריות שלו היא ה”אנאליות” שלו. עולם שבו הדרך לחלץ את העצמי, היא על ידי פנייה חזקה הצידה למרחבים פתוחים וחופשיים שבצידי הדרכים ולא במרכז הביצה.  ובהם, הרגש, החיפוש, החופש והאהבה ובעיקר היכולת לצחוק, מזמינים אותנו להתחבר מחדש למה שאנחנו באמת רואים ומאמינים ולא למה שמישהו כתב, או הכתיב ברוח אותה טוטליטריות חדשה.

הקטנים צוחקים

יום אחד ראה המלך ילדים משחקים בשדה וצוחקים בקול רם.

שאל אותם :מדוע אתם צוחקים?”

אמר אחד הילדים:”אני צוחק כי השמים כחולים”.

אמר ילד אחר :”אני צוחק כי העצים ירוקים”.

אמר ילד שלישי:”אני צוחק כי הציפורים עפות”.

הביט המלך אל השמים, הציפורים והעצים, ולא מצא אותם מצחיקים. על כן השתכנע שצחוק הילדים לא נועד אלא ללעוג להוד רוממותו. שב המלך לארמונו והוציא צו האוסר על תושבי ממלכתו לצחוק. המבוגרים צייתו וחדלו לצחוק, אולם הילדים הקטנים לא שעו לצו המלך והמשיכו לצחוק, כי העצים ירוקים, השמים כחולים, והציפורים עפות. 2

עבורי רוח החופש של זכריא תאמר, היא הדבר אותו אני מחפש ב”קולנוע דרום”, את היצירה ההיברידית המאתגרת הלא מתפשרת עם שום מוסכמה. למרבה הפלא אנחנו השנה חוגגים בר מצווה, קשה להאמין שיצירה כה שונה ותובענית מסוגלת להתחיות ולהתחדש ולהשאר בלבבות האנשים שמחכים לבוא הפסטיבל כל שנה מחדש. השנה זו חגיגה גדולה של הקולנוע הישראלי במיטבו, של קולנוע העולם שמשנה את כללי המשחק הקולנועיים, ושל קולנוע הבוגרים שלנו – קולנוע דרום החדש. ומתוך ימי החגיגה מתחילה להתגלות התנועה היצירתית אותה אנו מטפחים בבית הספר לאמנויות הקול והמסך – היצירה בה אנחנו מאמינים ואותה אנו חולמים. זו  היצירה של יוצרים מוכשרים הנאבקים על האמנות כפי שנאבקים על הקיום, גם כשאין ממה להתקיים. ביניהם יש שלושה בוגרים שלנו שיוצאים עם פיצ’רים ראשונים ומרגשים  – בזי גטה, רובי אלמליח ואפרת כורם, שפותחת את הפסטיבל השנה.

קולנוע דרום מציע אלטרנטיבה אחרת שבה הקליקים אינם שייכים לשום מדידה, אלא לנפש עצמה שבאה להתחבר להתרגש ולהעצים וכמו ששימבורסקה אותה משוררת פולניה מלאת אהבת אדם כותבת:

“כל זמן שאשה זו מהריקסמוזיאום / יוצקת יום-יום / ברגע ובריכוז מציירים / חלב מהכד אל הקערה, / אין העולם ראוי / לסוף העולם”. (בתרגום דוד וינפלד)

—-      —–    —–     ———    ———    ———–   ———   ——–    ——  —–

1 כף היד: עשרים ושבע עצמות,/ שלושים וחמשה שרירים,/ ישב כל כרית של אצבעותינו החמש./הרי זה די והותר,/ כדי לכת ובאת ” מיין קמפף”/ או את “פו הדב” (בתרגום דוד וינפלד)

2 מתוך זכריא תאמר, נמר מנייר, בתרגום אלון פרגמן, תל אביב: רסלינג – ושתי, 2012, עמ’151.

מה זה קולנוע (דרום)?

 

ארז פרי

“אני גונבת מהמציאות בכדי להאכיל את חלומותיי, ועדיין, תמיד, מובסת על-ידם”.

מניה אכברי, במאית איראנית, אורחת הכבוד של הפסטיבל

האם הקולנוע עומד להסתיים? זאת אחת השאלות שמעסיקות לאחרונה את כל מי שעוסק באמנות השביעית. דבר אחד ברור, ההתפתחויות הטכנולוגיות המהירות משנות באופן תדיר את הדרך בה אנו צופים בסרטים, כמו גם את הסרטים עצמם. התפתחויות טכנולוגיות אלה מקבלות ביטוי מובהק בהפקות הסרטים שנוצרים בשנים האחרונות ומלוות בטון הנע בין סרקזם למלנכוליה. דווקא בתוך תקופה רוויית שינויים וחידושים כאלה ביקשנו לאצור תוכנית קוהרנטית שתשקף את האופן בו יוצרי הקולנוע מתמודדים עם האתגרים והחוויות שהמציאות החברתית-היסטורית מזמנת עבורנו. הסרטים שנבחרו השנה מראים כל אחד בדרכו את ההשתנות וההתחדשות של השפה הקולנועית ואת האופן בו יוצרי הקולנוע מותחים את גבולות הקולנוע מעבר לקצה, מעבר לצורות המקובלות והמוכרות. באותה נשימה יש לומר כי תוכנית הפסטיבל השנה מושכת וחושנית מתמיד. האם הקולנוע הכרחי? סרטי הפסטיבל השנה מוכיחים פעם נוספת כי התשובה היא חד משמעית – כן! סרטי הפסטיבל מאשררים שוב ושוב את האמונה בחיים ובבני האדם. הסרטים מציעים עבורנו הצופים התנסויות והשתקפויות מרובות. הם מציעים ידע חדש כזה שחודר מתחת לעורנו ובעזרת מגוון החושים שלנו. הסרטים משנים אותנו ועוזרים לנו להתמודד ולהכיל את העולם המשתנה. אבל, גם אנחנו בתמורה משנים את הקולנוע ובמבט החודר שלנו דורשים ממנו תגובה – לאלתר. הקולנוע הוא זירת ההבנה שלנו את המציאות. ובזירה הזו, כמו בכל זירה, יש כוחות סותרים ומתנגדים, יש אויבים מרים וידידים; כולם נאבקים על דבר אחד – על נקודת מבט. האם יש קולנוע בדרום? שאלה שנשאל הפסטיבל פעמים רבות, והתמיד לענות עליה בסיזיפיות מדי שנה בעזרת סרטי הפסטיבל השונים, מהארץ ומהעולם. הדרום הוא מרחב גיאוגרפי ומנטלי. הקולנוע הדרומי דוגל בקולנוע עני באמצעים אך עשיר באנושיות. זהו קולנוע שפורץ את המסגרות המקובלות ולא מפחד לצעוד בדרכים חדשות ולא חרושות. אולם השנה התשובה תהיה ברורה ומובהקת עוד יותר – שלושה סרטים באורך מלא של בוגרי בית הספר הדרומי לאמנויות הקול והמסך של מכללת ספיר יוקרנו השנה בהקרנות טרום בכורה חגיגיות; בן זקן של אפרת כורם, עלים אדומים של בזי גתה ו – זית אל מא של רובי אלמליח– בכולם נושבת רוח הדרום. כולם מהווים חלק מרוח חדשה שנושבת בקולנוע הישראלי. זוהי רוח טובה שתלך ותגבר. אינשאללה.